האם עונה ארבע של הכתר תגרום לנו להתאהב במראה הדודתי?
לא יכולתי שלא לתהות. היישר מהטור שלי בלאשה:

כבר הרבה זמן שהמראה המכונה ״דודתי״ מפלרטט עם המיינסטרים. דברים שפעם נחשבו לאסורים אופנתית על רקע הצהרת חוסר רלוונטיות מוצאים את מקומם במרכז הבמה. אפשר לקרוא לזה ריקליימינג של המושג, אפשר להאשים את תנועת המטוטלת, אבל ככה זה: נראה שאייקון האופנה הנוכחי שלנו הוא הדודה שמעולם לא היתה לנו כי זו שיש לנו רצתה להיות מגניבה ולבשה ג׳ינס קרוע ומעיל עור.

מה יהיה בארון הדודתי הנחשק שלנו?
1. הסוודרים של דיאנה הצעירה (מזכירים את סוודר הקריסמס שההורים של דארסי הכריחו אותו ללבוש בסרט ״יומנה של בריג׳יט ג׳ונס״).
2. מלמלות ותחרות.
3. חצאיות באורך מידי.
4. לא נקפל שרוולים, וגם לא נפשיל שרוולים. דבר ראשון, כי קר לנו. דבר שני, אנחנו לא מתכננות לעשות שום דבר שדורש הפשלת שרוולים.
5. נשקול לאמץ עגילים גדולים עם קליפס (אבל לא נידרדר לתספורת קסדה שיש לתחזק באמצעות ספריי).
6. תיקים קטנים וקשיחים, כאלה שמוסיפים לך חמש שנים לגיל ברגע שנגעת בהם, וזה בסדר, כי אנחנו לא מנסות להראות צעירות, להפך. אנחנו מנסות להראות כאילו אנחנו מנהלות פה את העסק.
7. התאמת צבעים ללא פשרות בהשראת דמותה של מרגרט תאצ׳ר בסדרה (2020 הכינה אותנו לשלב האופנתי הזה. התחלנו עם חליפות טרנינג בצבע אחד, עכשיו השמים הם הגבול). 
8. אפודות. גם מחמם וגם נוח, איך לא חשבנו על זה קודם.
9. נעליים שהדבר הכי מחמיא שאפשר להגיד עליהן הוא: פרקטיות.
10. נכניס לשגרה את מטפחת הראש הקשורה מתחת לסנטר (זה יקרה בהשראת המלכה אליזבט כשהיא מבלה בכפר, אבל אם מישהו שואל זה בהשראת גרייס קלי). 

>>>
לא נשכח מי היו שם קודם (או אחר כך. תלוי אם סופרים כרונולוגית או טלוויזיונית):

מלמעלה למטה: אמילי גילמור, שרלוט יורק, אנני ריד בנדודי שינה בסיאטל, בלייר וולדורף ומארק דארסי.

>>>
הצעת הגשה
רמת קושי: קל אך יקר
טיפ: לנסות רק אם מבחינתך הפניה ״גיברת״ היא מחמאה רצויה שלא לומר הולמת את מעמדך.
תזכורת: מדובר בהשראה, לא רשימת מכולת.

סוודר הכבשה השחורה של דיאנה | משקפי שמש גדולים (הדגם החדש של ריי באן: state street) | צווארון גבוה ותחרה | תיק יד קשיח | ג׳ינס חלק, כהה יחסית ובגזרה גבוהה | ספל עם האות הראשונה של שם שלך. מה לשתות: תה | מטפחת משי, על הצוואר, או על הראש כולל קשירה מתחת לסנטר להגנה על השיער בשעת נהיגה במכוניות פתוחות | נעלי בלרינה או מרי ג׳יין

>>>
מיתולוגיה משפחתית, או סיפור אישי עם יותר מדי מידע:
כשאומרים לי ״דודה״ אני חושבת על גוסטה, הדודה של סבא שלי, זו שדאגה להביא אותו ואת חלק מהאחיות שלו לארץ בזמן, האשה שהקימה את צים (ככה אמא שלי מכנה אותה, זה לא לגמרי מדוייק, כלומר: היא לא הקימה את צים לבד, אבל אתן מבינות את הרעיון), שמעולם לא התחתנה, אבל ניהלה מערכת יחסים וילדה בן לאדם מסוג גבר שיש על שמו רחוב. כשהיא דיקלמה לי את ביאליק (״נַפְּצוּ סִירוֹת, שִׁבְרוּ סַפּוֹת, עִרְכוּ שֻׁלְחָן, פִּרְשׂוּ מַפּוֹת״) כשהייתי בת שלוש, לבושה במעיל פרווה ופנינים, היא היתה הדבר הכי מפחיד ומרהיב בעולם.
תקציר המיתולוגיה המשפחתית כפי שאני קלטתי אותה: כדי לקדם משהו אמיתי בעולם צריך כמה דודות, אי אפשר לבנות רק על האחיינים.

>>>
שיר הריקוד של דיאנה וצ׳ארלס באוסטרליה (אבל בגרסה שהיתה בחתונה שלנו):