תמונות מהאתר של glossier, מותג איפור וטיפוח לנשים שלא אוהבות להתאפר. המיתוג כל כך מדוייק שיצא לי כבר לעמוד (בגשם) בתור לחנות שלהם בניו יורק רק כדי לקנות כמה מוצרים שתפקידם המרכזי בחיים יהיה לקשט את מגירת האיפור שלי.

>>>
מה יקרה אם תפסיקי להתאפר (מתוך הטור שלי בלאשה שהתפרסם מתישהו ביוני):
בגיל צעיר יחסית הבנתי שאם אניח על ריסיי מסקרה בבוקר, בערב אצטרך להוריד אותה. כזו אני: בעלת חשיבה רציונלית חדה. התברר שבעוד שאני מחבבת את מראה ריסיי המעובים והמודגשים, הרי שאני מתעבת את פעולת הסרת האיפור מהעיניים. ״מה את עושה עניין״, התפלאו חברותיי ועפעפו בריסיהן הכבדים והמאורכים. ״צריך להשקיע בזה גג רבע שעה תוך שימוש בשניים שלושה מוצרים שיגרמו לך להסתובב אחר כך שלושה ימים עם עיניים נפוחות. אז תישארי בבית, תאמיני לנו, אין כלום בחוץ.״ אוקיי, אז בלי מסקרה בשבילי. ובלי מייק אפ, כי גם אותו אני שונאת לקרצף. נשארתי עם סירוק גבות. פעולה שמחזיקה כחמש שניות (אחר כך אני ממילא לא מול המראה, כך שאין לי מושג מה קורה איתן).
״אבל בלי איפור אני מרגישה ערומה״ אומר שאר העולם. אוקיי, אבל עכשיו מסתמן שזו לא גזירת גורל: כמו שהתרגלנו (טוב, לא אני, אלה שמרגישות צורך להתאפר למרות שהן לא בהכרח נהנות מהשגרה הזו) לראות את עצמנו מאופרות, ככה אנחנו יכולות להתרגל לראות את עצמנו לא מאופרות: ״כשאנחנו מתאפרות״, הסבירה הפסיכותרפיסטית ההוליסטית ג׳ניפר פפר בראיון ל-yahoo.com, ״אנחנו משדרות לתת מודע שלנו מסר לפיו אנחנו פגומות, ואת הפגמים האלה חייבים לכסות או לטשטש.״ כתוצאה מהאיפור, היא אומרת, אנחנו מתחילות להזדהות עם המראה המתוקן שלנו, ומוצאות את עצמנו אומרות דברים כמו ״אני לא נראית כמו עצמי״ דווקא כשאנחנו לא מאופרות.
מה יקרה למוח אם נחליט לשבור את המעגל הזה? הוא יתרגל למצב החדש: ״ככל שעושים משהו יותר ויותר מרגישים עם הפעולה טוב יותר ומצליחים להתנתק מדעות חיצוניות.״ זה לא קורה בין לילה, אבל כשמפסיקים להתאפר או מתחילים להתאפר לעיתים יותר רחוקות (לפגישות, או מפגשי זום) אפשר לזהות יותר בבירור למה אנחנו מתאפרות: כי אנחנו נהנות מזה (גם זו אופציה) או כי אנחנו חושבות שככה יהיה יותר קל לאנשים אחרים לקבל אותנו. אנחנו יכולות לעזור לעצמנו לקדם את התהליך באמצעות שכנוע: ״דברי יפה אל עצמך. זה ישלח לתת מודע שלך מסר שהערך שלך לא תלוי באיך שאת נראית״.
*לא מדובר רק בניסיון האישי של רובנו מהסגר, גם מחקרים מוכיחים: במחקר שנערך ב-2016 התבקשו נשים להביט במראה פעם ביום במשך שבועיים כשהן לא מאופרות. התוצאה: הן נעשו בטוחות יותר בעצמן, היו פחות ביקורתיות כלפי עצמן והרגישו טוב יותר באופן כללי. 

>>>

לובה שרגא, מ-fashion tails (ואחת שהסטורי שלה הוא תחנת חובה), הפסיקה להתאפר לפני חצי שנה. באוגוסט ראיינתי אותה לטור שלי בלאשה. הנה הראיון:

חצי שנה ללא איפור
הבלוגרית לובה שרגא הפסיקה להתאפר לפני כמה חודשים ויש לה מסקנות
ביוני כתבתי פה על מחקר במהלכו נשים התבקשו להביט במראה פעם ביום במשך שבועיים כשהן לא מאופרות. מסקנות המחקר: הביטחון העצמי של הנבדקות עלה, הביקורת העצמית ירדה והן דיווחו על מצב רוח טוב יותר באופן כללי. המחשבה שקשר עין יומי עם עצמך הלא מאופרת יכול להוביל לתוצאות מלהיבות כל כך הסעירה אותי, אך לצערי אני לא מתאפרת מזה 48 שנה, כך שאצטרך למצוא פתרונות אחרים בתחום העלאת המורל. מי שכן השכילה לקחת את האתגר צעד קדימה היא לובה שרגא, 32, בעלת מגזין הלייף סטייל Fashion Tails, שלפני חצי שנה הפכה מאישה שאיפור הוא חלק משמעותי משגרת חייה לאישה שלא מתאפרת: ״אני מתאפרת מגיל 13״, היא מספרת. ״התחלתי עם איילנר שחור ואז המשכתי לצלליות כחולות א-לה קלולס״.
מה היה מודל האיפור שראית בבית?
המודל שראיתי בבית השתנה עם השנים. אמא שלי התאפרה בצורה מסיבית בצעירותה וככל שהשנים חלפו היא התאפרה פחות ופחות. אפשר לומר שאני עוברת תהליך מקביל לשנה, רק בדרכי.
איפה היית על סקאלת האיפור?
בכל מסגרת בה נמצאתי במהלך השנים תמיד הייתי המאופרת הכי כבדה וזו שהעיסוק שלה בביוטי הכי אינטנסיבי. זה היה מזוהה איתי כבר מחטיבת הביניים, עם פאזת הצלליות הכחולות, ועד לצבא, שם נהגתי לקום לפני כל שאר השותפות לחדר בטירונות ובקורס כדי להתאפר. תמיד הרגשתי חוסר ביטחון כפול: גם על כך שאני מרגישה מחויבת להתאפר כל הזמן, וגם על כך שאני תמיד הכי מאופרת בכלל סביבה בה הייתי. כשהתרגלתי לתחושה הזו והשלמתי עם האיפור כחלק בלתי נפרד מתחומי העניין והעיסוק שלי, מצאתי את עצמי עוברת את התהליך ההפוך ונפרדת מהאיפור, ממקום של ביטחון עצמי גבוה יותר.
חצי שנה ללא איפור, איפה היה הקושי בתהליך?
גיליתי עד כמה זה לא טריוויאלי לקבל את העור כמו שהוא. לא בתור קנבס שאמור לשמש מקום לניסיונות עם טקסטורות, צבעים ומותגים, אלא כשלם בפני עצמו ולא חלק בי שדורש כל הזמן שיפור. נדרשו לי זמן ותהליך עבודה לא מבוטלים להפנים שלעור שלי יש טקסטורות וצבעים משלו ושאני לא צריכה להשטיח כל סממן אנושי כדי לכסות אותם באיפור ולעצב אותם כרצוני. קיבלתי את מראה הנקבוביות שלי, את הצלקות שנותרו, כתמי שמש דהויים, כל הסימנים שאני נושאת איתי עם השנים ועד לאחרונה כיסיתי בטקס קבוע.
על הדרך גיליתי גם כמה זמן ההתעסקות הזו הצריכה ממני: לבחור מוצרים, לפנות זמן, לעשות מחקר כדי לקנות מוצרים חדשים. בסוף גם גיליתי שמאופרת לא בהכרח שווה מטופחת ואפשר לשמור על מראה מטופח וייצוגי גם בלי טיפת איפור.
איך העוקבות שלך, שרגילות לפנות אלייך כדי לקבל המלצות בתחום, הגיבו?
בכל פעם שאני עוברת עם עצמי תהליך אני מוצאת שגם חברות הקהילה שלי עוברות תהליך דומה ואם לא דומה אז לפחות כזה שאפשר להקביל לעולם שלהן. גם הפעם, בצל השפעת הקורונה, ההסתגרות בבית והשימוש במסיכות, אני חושבת שכולנו לומדות להכיר את עצמנו חיצונית בצורה שונה יותר עכשיו כשאין (לרוב) את הציפיה היומיומית להתייצב במשרדים ובאירועים חברתיים כמו בעבר.
בן הזוג שלך הביע דעה בנושא?
מבחינת בן זוגי זה תמיד היה נון אישיו ותמיד הייתה הסכמה בינינו שהבחירה בנוגע לפנים ולגוף שלי היא תמיד שלי. הוא מעולם לא הביע סלידה מסגנון איפור מסוים או הרגיש שסגנון מסוים כבד לטעמו אבל כשהחמיא לי על המראה שלי זה לרוב היה כשלא הייתי מאופרת. היות וכבר חצי שנה אנחנו עובדים זה לצד זה מהבית במקביל לכך שאני לא מתאפרת, זה כבר הפך למצב טבעי וכזה שלא מצריך מחשבה נוספת.
זהו, גמרת עם האיפור לתמיד?
אין לי מסקנות גורפות לעתיד פרט לחופש לבחור מה שמתאים לי. עכשיו, כשאני לא מרגישה שאיפור זו חלק מהרוטינה היומיומית שלי וסוג של שריון עבורי, אני יכולה לבחור מתי להניח אותו. אני לא שוללת שימוש מוחלט באיפור בהמשך, למעשה, יש סיטואציות שבהן אני בוחרת להתאפר כי זה מתאים לי, נוח יותר וקל יותר (למשל בצילומים והרצאות). יחד עם זאת, להתאפר באופן יומיומי כרגע הפסקתי לגמרי ואני לא רואה את עצמי חוזרת לזה בעתיד הנראה לעין.

>>>
הכלל הכי חשוב בענייני יופי הוא: למי אכפת.
חברה שלנו, טינה פיי

>>>
I don't want to cover up anymore. Not my face, not my mind, not my soul, not my thoughts, not my dreams, not my struggles, not my emotional growth. Nothing
(אלישיה קיז, כבר כמה שנים לא מרגישה מחויבת להתאפר אפילו לשטיחים אדומים)