האישה שלימדה אותי ללכת
Walking, for me, has been my way back to myself, a practice that brings me home
(Libby DeLana)
תכירו: ליבי דלנה, 58, קמה כל בוקר בתשע השנים האחרונות ומתחילה ללכת. בינואר השנה היא הלכה כבר 25,000 מייל.
הכרתי אותה באינסטגרם וביקשתי ממנה לראיין אותה ללאשה, הנה הראיון:
>>>
האישה שלימדה אותי ללכת
אני כבר לא זוכרת איך התחלתי לעקוב אחרי ליבי דלנה באינסטגרם (@parkhere), אני מניחה שההתחלה היתה קשורה לשיער המרהיב שלה, אבל מפה לשם היא הפכה לעמוד האינסטגרם הכמעט יחיד שאני עוקבת אחריו מדי יום. דלנה, ארטדיירקטורית (אבל גם אקטיביסטית, דייגת חובבת, בעלת רישיון טייס וטעם מובחן בתה), אם לשני בנים בוגרים, בת 58 מלונג איילנד, קמה כל בוקר לפני הזריחה, לא משנה מה מזג האוויר, וצועדת. וצועדת. וצועדת. היא עושה את זה כבר תשע שנים, בינואר השנה היו מאחוריה 25,000 מיילים, כלומר: היא כבר הקיפה את כדור הארץ, והיא ממשיכה לצעוד. לשמחתי היא הסכימה שאראיין אותה:
את הולכת כל יום. ל״כל יום״ יש משמעות מבחינתך?
בהחלט. התחייבתי מההתחלה שזה יקרה כל יום. ברור, בימים בהם אני בנסיעות או לא מרגישה טוב אני מקצרת את ההליכות, אבל אני הולכת כל יום. זו תרופה. זה טקס. המקום המקודש שלי. מדיטציה בתנועה. זו דרישה מבחינתי, לא אופציה.
את מעדיפה ללכת לבד?
אני לא בטוחה שיש לי העדפה. ברוב הימים אני צועדת לבד עם הציפורים, הזריחה והמאפיינים של העונה. בימים אחרים אני פוגשת במקרה את אחד השכנים, חברה, צועדים אחרים ואז אני אשאל אם זה בסדר שאצטרף. יש ימים בהם אני פשוט מרגישה שאני צריכה ללכת לבד.
עם או בלי מוזיקה?
רבע, רבע, רבע, רבע. מוזיקה, שקט, פודקאסט, ספר.
את הולכת כל יום באותו מסלול? איך נראית שגרת ההליכה שלך?
זו בערך אותה שגרה כל יום. אני מתעוררת ב-04:30 בבוקר. מתארגנת. שותה תה. יוצאת מהדלת ב-05:15. בשיא המגפה הלכתי בעקרון בארבעה מסלולים. יש משהו מאד מרגיע וטקסי בחזרתיות, הכל מוכר. בהתחלה, באמצע חודש מרץ, העדפתי להתחיל יותר מאוחר. לפני הסגר אהבתי ללכת בחושך, אבל כשה-C19 התחיל להיות יותר ויותר מאיים, גיליתי שאני רוצה להיות בחוץ כשמואר.
איך נראה הנוף שאת הולכת בו?
אני גרה בניובריפורט מסצ'וסטס, ליד קו החוף של ניו אינגלנד, קרוב למסלול של הרבה ציפורים נודדות (The Atlantic Flyway). אחד המסלולים שלי כולל דיונות, חוף ואת האוקיינוס האטלנטי. מסלול אחר לוקח אותי למרכז עיירת החוף שאני גרה בה ומסלול יפיפה אחר כולל את הפארק המיוער שליד הנהר, גנים מהמאה ה-19, שדות ועצי אורן.
התחלת לפני 9 שנים, מה גרם לך להתחיל ללכת?
מבחינתי זה היה קשור להבנה שאני הכי מאושרת כשאני בחוץ. לא ביליתי מספיק זמן בחוץ בתקופה ההיא. הייתי המון ליד המחשב, עובדת. זו היתה פעולה רדיקלית של דאגה לעצמי.
את מצלמת בזמן ההליכה, מה בדרך כלל יגרום לך לשלוף את הטלפון?
כשרק התחלתי לצלם כל יום מההליכות זה היה בעיקר לצרכי תיעוד בשביל עצמי. יומן מצולם, מעין חובת דיווח. על הדרך גיליתי שההרגל הזה מלמד אותי לראות. ממש לראות, לא רק להסתכל. יש לזה השפעה עצומה גם על העבודה שלי. אני מעצבת, כך שזיקוק היכולת היה מאד משמעותי.
יש לך טיפים לצועדת המתחילה?
תתחילו עם משהו בר ביצוע. הליכה סביב השכונה. תחזרו על זה במשך חמישה ימים. תחזרו על זה שוב. בשלב הבא תגלו שעברו תשע שנים.
>>>
Type Nerd, Tea Snob, Free Range Parent
ככה ליבי מתארת את עצמה (בין השאר) באתר שלה
>>>
The mindlessness of the route itself brings mindfulness
מתוך הראיון ב-Ageist, זו גם המלצת קריאה. אגב, בראיון הזה ליבי מזכירה את ההסבר לג׳טלג שהופיע גם בבלוג בעבר: הנפש פשוט לא נעה במהירות של מטוס. הגוף נוחת, ומחכים את הזמן שלנפש לוקח לעבור את המרחק הזה. ליבי אומרת שהנפש נעה במהירות הליכה. אני מהמזרח התיכון, אז כשאני שמעתי את ההסבר הזה, הוא כלל את המשפט: הנפש נעה במהירות של גמל.
>>>
שיר שליבי שמעה בהליכה אתמול
