כמה שיעורים בסגנון מפראן ליבוביץ
מלמעלה:
1. פראן בלוח השנה של pirelli לשנת 2016 (שצילמה אנני ליבוביץ׳)
2. צילום של Catherine Servel למגזין The Cut
3. צילום של Lee Friedlander מ-1983. מכאן
4. צילומים של Lia Clay Miller לגיליון 12 של Candy. אני מצאתי את התמונות ב-anothermag
>>>
שיעורים בסגנון מפראן ליבוביץ
הופיע במקור בטור שלי בלאשה (וכולל המלצת צפיה, למרות שכבר המלצתי על הסדרה הזו כבר כמה פעמים בבלוג ובטח כבר ראיתן):
המלצת צפיה:
רוב הזמן מה שיש לנטפליקס להציע אלה סדרות עם עלילות שטוחות וצבעוניות רוויה, אבל פעם בירח כחול מגיעה סדרה כמו Pretend It’s a City של מרטין סקורסזה עם פראן ליבוביץ. היא מוגדרת כסדרת דוקו, אבל אל דאגה, גם מי שלא יכולה לסבול דוקו (לא נזכיר שמות אבל אני) תהנה ממנה, כי כל מה שיש שם זה שיחות בין פראן ליבוביץ למרטין (היא מכנה אותו מרטי) סקורסזה, וכשאני אומרת שיחות, אני מתכוונת שפראן מדברת ומרטי מקשיב (ככה צריכה להראות שיחה), וכשאני אומרת ״מדברת״, אני מתכוונת למתלוננת. ואין דבר יותר מצחיק מניו יורקרית מבריקה שראתה הכל מתלוננת. ליבוביץ, 70, שהגיעה לניו יורק ב-1969, באמת ראתה הכל והכירה את כולם. בתחילת דרכה היא כתבה טור במגזין של אנדי וורהול, אינטרוויו, ובהמשך הפכה לאייקון ניו יורקי כשפירסמה את ספרה הראשון. הספר האחרון שכתבה יצא בשנות התשעים ומאז היא סובלת ממחסום כתיבה מתמשך, כך שבמקום לקרוא את מה שיש לה לומר אנחנו נהנות מההופעות הפומביות שלה שעליהן היא אמרה: ״זה מה שתמיד חלמתי לעשות, שאנשים ישאלו מה דעתי ואז לא יוכלו להפריע״.
שיעורים בסגנון מפראן ליבוביץ:
לפראן ליבוביץ יש סגנון עקבי שמזוהה איתה במשך שנים. כדי לאמץ את המדים של פראן ליבוביץ, נזדקק למשקפיים עם מסגרת עגולה, מעילים ארוכים, ז׳קט ממחלקת הגברים (שלה נתפר בהזמנה אישית באנדרסון אנד שפרד בלונדון. יש להם שם בובה בדמותה), צעיף ארוך, כפפות שאפשר להכניס לכיס במקום מטפחת, חפתים בעבודת יד, חולצות גבריות מכופתרות, ג׳ינס ליוויס דגם 501 מקופל למטה ומגפי בוקרים בהזמנה אישית.
הכי חשוב: את רוב הפריטים האלה נצטרך להזמין באופן אישי, או כמו שליבוביץ סיפרה בעבר בראיון למגזין ׳אל׳:
> ״מה שאנשים לא יודעים זה שבגדים לא באמת מתאימים לך אם הם לא נתפרו במיוחד בשבילך, במיוחד אם את לובשת בגדי גברים, כמוני. נשים אמריקאיות חושבות שאם הן מצליחות להיכנס לבגד אז הוא מתאים. זו לא משמעות המילה מתאים״.
> ״כל החליפות והז׳קטים שלי נתפרים עבורי אישית, אבל לא החולצות. לא ממש אכפת לי אם החולצות לא מתאימות.״
> ״אנשים שואלים אותי מאיפה מסגרת הוינטג׳ למשקפיים שלי. זה לא וינטג׳, פשוט יש לי אותם הרבה מאד זמן. אני משוכנעת שכל העיר העתיקה ממני את מסגרת המשקפיים שלי. הייתי בתצוגת אופנה וכולם שם היו עם משקפיים כמו שלי. גם וורבי פרקר העתיקו אותם.״
> ״הייתי שמחה אם הנדל״ן היה יותר זול והבגדים יותר יקרים, אבל זה מה שהצעירים רוצים: טישירט בשני דולר שתתפרק בכביסה.״
> ״אני מטפלת יפה בבגדים שלי, הדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנסת הביתה זה לתלות את הז׳קט ולהחליף את החולצה לחולצה שאני לובשת בבית. חולצת הבית זו חולצה שלבשתי כשהייתי בתיכון ויש בה חורים. את החפתים אני שמה בקופסה שלהם. את הג׳ינס אני מכבסת בעצמי אבל הבגדים שצריכים ללכת לניקוי יבש הולכים לניקוי יבש הכי יקר שיש.״
> ״אנשים לובשים עכשיו בגדי יוגה, שזה בעצם תירוץ ללבוש פיג׳מה. אתם צריכים להיות מאד יפים באופן טבעי כדי שזה יעבוד. אם אתם יפים מאד תלבשו מה שאתם רוצים, אבל מדובר בערך באחוז אחד מהאוכלוסיה. כל השאר צריכים להחליף למכנסיים וז׳קט טוב.״
>״הטעם שלי תמיד היה אותו טעם, הוא רק נהיה יותר יקר.״
>>>
המשפט על בגדי היוגה נאמר הרבה לפני המגיפה. אני ממש מקווה שהיא מצליחה להתמודד עם הקושי שבטח מספק לה בימים אלה הזולת הלבוש בטרנינג.
>>>
להתחפש לפראן ליבוביץ:
רמת קושי: קל מאד
רמת נוחות, כולל שמירה על חום הגוף: גבוהה מאד
המצרכים: חולצת כפתורים, משקפיים, צעיף, ליוויס 501, מעיל צמר, מגפי בוקרים (התמונות להמחשה בלבד, זו תחפושת שכל הרעיון שלה הוא להשתמש בבגדים שיש בבית).
>>>
Well, mostly, I’ve found myself to be almost the opposite of everything
(מתוך הראיון ל-The cut)
>>>
שעתיים של צלילי מוזיקת ג׳ז ואח מתפצפצת (אני לא צוחקת, זה מה שזה):