כל מה שאני צריכה
>>>
לפעמים, כשיש לי זמן פנוי (כלומר: כשאני נוהגת) אני מדמיינת את היום בו אקים חנות אינטרנטית צמודת בלוג, ובה יימכרו רק פריטים שאני אוהבת במיוחד ושנדמה לי שאי אפשר בלעדיהם.
אני מדמיינת את זה קצת ואז נזכרת: נילי לוטן כבר עשתה את זה בשבילי.
>>>
זה מה שהייתי אורזת לחופשה (אפילו לא צריך חופשה. הייתי יכולה להעביר איתם קיץ שלם בלי להתלונן פעם אחת. סתם, אני אף פעם לא מתלוננת. רק עושה פרצופים).
ומה במזוודה?
שתי חולצות בוהמייניות, טי שירט לבנה, גלביה, מכנסיים עם פסים דקיקים, דגמ"ח קצר וצעיף שיכול לשמש כמגן מפני הקור (!) בערב וכמגן מפני השמש ביום.
>>>
אי אפשר שלא לאהוב את היקום (או סיפור אישי עם יותר מדי מידע):
לפני כיומיים נתקלתי בתמונות הלוקבוק האביבי שלי נילי לוטן בפייסבוק וחשבתי שאני צריכה לבקש ממנה אישור להשתמש בהן לבלוג. בטרם הספקתי לעשות את זה, קיבלתי מייל ממנהלת המכירות שלה ובו כל התמונות שרציתי ועוד כמה.
>>>
למדנו להאמין שהשליליות פירושה מציאותיות, ושהחיוביות פירושה חוסר מציאותיות.
(זו היתה סוזן ג'פרס)
