זה טור פרידה (מלאשה)

זה טור פרידה
(טור הפרידה שלי מלאשה שהתפרסם בשבוע שעבר).

הטור הראשון שלי בלאשה הופיע בגיליון של ה-15 ביוני 2015. שנים קודם היה לי טור ומדור במוסף זמנים מודרניים של ידיעות אחרונות. אם ניצמד למספרים, זה אומר זה שמאז 2008 (15 שנה) אני חיה לצידו של דדליין שבועי.
דברים שלמדתי מחיים עם דדליין שבועי: דדליין שבועי מתאים לי מאד. הוא קרוב מספיק – להבדיל מדדליין של כתיבת רומן – אבל לא קרוב מדי. הוא מאפשר תחושה של חיים לא שגרתיים בתוך חיים שגרתיים לגמרי. מה שכן, יש לי עצה לאחרות שחיות עם דדליין: כשיש דדליין תמיד תעבדי עד הדדליין. כלומר, תעבדי כמה שאת רוצה, אבל אל תשלחי לפני הדדליין (סליחה, עורכות יקרות). גם אם את מהירה, אל תתפתי, חכי רגע. הניסיון מוכיח שאם תשלחי את המדורים שלך כמה ימים לפני הדדליין את מעלה משמעותית את הסיכוי לתקלות שידרשו שינויים של הרגע האחרון.
למרות יתרונותיו של הדדליין השבועי, להחזיק טור שיוצא אחת לשבוע אומר שאת צריכה לגדל דעה אחת לשבוע. נורה אפרון סיפרה פעם (ולא שאני משווה) שרק כשהיא עברה מכתיבת טור שבועי לכתיבת טור חודשי היא הבינה כמה הצורך להביע דעה אחת לשבוע העיק עליה. למעשה, היא גילתה שגם טור חודשי היה קצת יותר מדי בשבילה: לא היו לה 12 דעות בשנה, היו לה רק 11. את הטור ה-12 היא היתה מקדישה לנושא שאף פעם אין מספיק ממנו: ״אין לי מה לכתוב״.
לא אכחיש, קשה להיפרד מנדל״ן נחשק כל כך במגזין נחשק כל כך, ועוד כל כך קרוב לשער, אבל מגיע רגע בחיי כל אישה (בחיי לפחות הוא מגיע אחת לכמה שנים) בו היא מרגישה צורך לקפוץ מהצוק רק כדי לגלות אם הרשת באמת תופיע.

שאלות נפוצות למי שזה עתה סיפרה לך שהיא כבר לא תכתוב את המדור הקבוע שלה בעיתון:
למה?
״למה״ זו שאלה שצריכה לעבור מהעולם. ״למה״ זו שאלה שמותר לך לשאול רק את עצמך ואולי כמה קרובים מדרגה ראשונה וגם אז בטוח יש דרכים אלגנטיות יותר להשיג תשובה טובה.
מה תעשי עכשיו?
טום פורד התראיין אחרי פרישתו ל-air mail weekly ואמר: ״כלום. אין לי שום אחריות כרגע. פרשתי. מה שאני באמת צריך לעשות עכשיו זה לנמנם״.
לצערי עוד לא פרשתי ויש לי אחריות, אבל ללא ספק: נמנום נמצא בראש סדרי העדיפויות. אחרי שאנמנם אני מתכננת:
– לכתוב עוד ספר.
– למצוא את תחתית סל הכביסה.
– להחזיר לעצמי את ימי רביעי בבוקר.
– למיין את כל הקבצים והתיקיות בתיקיית ״לאשה״ על הדסקטופ.
– להקשיב לחברות שלי בלי לחשוב איך אני הולכת להפוך את מה שנאמר עכשיו לטור.
– לגלוש באינסטגרם בלי לחשוב האם אני יכולה לפתח את הרעיון הזה לעמוד. אולי אפילו לכפולה?
– להפסיק מיד לעקוב אחרי ג׳יג׳י חדיד, בלה חדיד, היילי ביבר וכל שבט קרדשיאן. 
– להפסיק להרגיש אשמה על זה שאין לי מושג מי חצי מהאנשים במדור הרכילות.
– להיגמל מהצורך להיות בעניינים. 
– למחוק את כל המיילים שלא קראתי ועתה אפשר כבר להודות שלעולם לא אקרא.

לפני פרידה, סיפור:
את הסיפור הזה מצאתי בספר ״אולי אני טועה ותובנות נוספות מחייו של נזיר יער״ מאת ביורן נתיקו לינדבלאד (הוצאת מודן, תרגום: נעה בן פורת) ואולי הוא יעזור למי שנמצאת כרגע – מבחינה רגשית – ליד המעקה של הבריכה, רוצה לשחות לעבר המים העמוקים אבל מפחדת לשחרר (אם עוד היה לי טור בלאשה הייתי כותבת על זה ואולי אפילו מצליחה לקשר את זה איכשהו לבגדים):
איש אחד טיפס על הר. תנועה אחת לא נכונה והוא נפל מעבר לקצה. איכשהו הוא מצליח להיאחז בענף והוא נשאר תלוי. כשהוא מבין שעזרה לא תגיע הוא פונה לשמיים ומבקש עזרה מאלוהים. אלוהים, הוא אומר, אם אתה קיים, תעזור לי. אלוהים, שבדיוק היה גם קיים וגם פנוי, עונה לו: אני בהחלט יכול לעזור לך. שחרר את הענף.

>>>
מודה לכל מי שערכ.ה את הטור שלי במשך השנים (תמר וינפלד, רן בן נון, מרב פרנק הוכברג, ליאורה שוסטר ואהובית רבי גולן) ומשחררת את הענף.

Cause there were pages turned with the bridges burned'
Everything you lose is a step you take
So make the friendship bracelets
Take the moment and taste it
You've got no reason to be afraid