חצי בפנים חצי בחוץ
אתמול התרפסם הטור האחרון שלי בלאשה (חפשו אותו, מבחינתי זה גיליון לאספנים) ולכן הטור הזה שפה הוא הטור הראשון שמתפרסם בבלוג בלי שהתפרסם קודם בשום מקום אחר:
לסרט ״שקרים קטנים״ (במקור: You hurt my feelings) הלכתי ברגע שהוא הגיע לקולנוע. כך מצאתי את עצמי (מצאנו את עצמנו) בבית הקולנוע ביום שישי ב-13:00 בצהריים: המקום היחיד בעולם בו אנחנו עדיין הצעירים ביותר בחדר. הסרט החדש של ניקול הולופסנר (דיברנו מספיק, חברות עם כסף ועוד כמה סרטים שלא ראיתי אבל רשמתי לעצמי לראות בקרוב) עטור כוכבים, או יותר נכון, עטור פרצופים מוכרים שאתן לא תזכרו את השם שלהם (זה ההוא מהפרק על הפארקים ביורשים. זה ההוא מ-Severance. זה עוד אחד מיורשים, סטואי? סנדי?) ומתמקד בנושא החביב על הולופסנר: החיים של זוגות בורגניים עם מקצועות מעוררי קנאה ומה קורה כשאת שומעת במקרה מישהו מדבר עלייך כשהוא לא יודע שאת מקשיבה.
מכיון שאת התשובה לשאלה הזו כולנו – או לפחות אלה מאיתנו שרואות ריאליטי או צפו בפרק בו דונה קוראת מה קלי כתבה עליה ביומן שלה – מכירות (ספוילר: זה לא מומלץ) נתמקד בנושא חשוב לא פחות שעולה בסרט, לפחות מהבחינה הויזואלית: גם בת׳, הגיבורה המגולמת על ידי ג׳וליה לואי-דרייפוס, וגם שרה, אחותה (מיקלה ווטקינס) לובשות חולצות רכות, וכמעט בכל סצנה החולצה מוכנסת למכנסיים מקדימה ומתנפנפת לה מאחור (לא מצאתי תמונות שמוכיחות את הטענה, אבל תאמינו לי, זה המצב).
למה זה קורה, תשאלו? ובכן, אני לא יודעת למה זה קורה אבל אני יודעת שזה קורה גם לי.
סיבות אפשריות לפיתוח הרגל החצי-בפנים-חצי-בחוץ:
1. סירוב לקבל החלטות איפה שלא באמת נדרשת החלטה. חולצה בפנים? חולצה בחוץ? בואו נבחר את זירות ההחלטה שלנו, את אומרת, והולכת על גם וגם.
2. את דור x, גדלת לפני שמישהו ידע לאיית ׳בודי פוזיטיב׳ לכן את מאמינה שאם לחלק האחורי של הגוף שלך יש נוכחות, חובה עלייך להסתיר אותה באמצעות טקסטיל כלשהו.
3. את אדם מורכב. טכנית את מסוגלת להכניס חולצה למכנסיים – והנה ההוכחה, אבל קול פנימי אומר לך שזה מראה מסודר מדי ואת הרי לא לוקחת את עצמך עד כדי כך ברצינות.
4. את חותרת למראה ״בבוקר נראיתי ממש מסודרת אבל אז נרדמתי על הספה״.
5. זו אג׳נדה: חולצה בפנים מקדימה ומשוחררת מאחור כאילו אומרת: רק דעתי חשובה. החזית היא השטח שלי, מה שקורה מאחור הוא עניינו של המתבונן החיצוני, ואם אתם חושבים שדעתו של המתבונן החיצוני מעניינת אותי אתם מבלבלים אותי עם מישהי אחרת.
>>>
סיפור אישי עם יותר מדי מידע:
כשהייתי בת 14 הסתכלתי על עצמי במראה בחדר השינה של הורי לפני שיצאתי למסיבה. בעודי מנסה להתפתל כדי לראות איך אני נראית מאחור, אמא שלי, 40 ומשהו, שבדיוק קראה את עיתוני סוף השבוע במיטה, נזפה בי ש״תפסיקי לנסות לראות את איך את נראית מאחור. את יודעת מי מסתכלת איך היא נראית מאחור? ב׳. ב׳ מסתכלת איך היא נראית מאחור״. שתינו ידענו מה זה אומר ומזל שב׳ לא היתה שם לשמוע בטעות מה אמא שלי חושבת עליה.
>>>
בהמשך לנאום של ג׳וליה לואי-דרייפוס עם קבלת פרס מארק טוויין ב-2018, הנה הברכה של לארי דייויד מאותו טקס (מיותר לציין שהוא מברך אותה מהבית, לבוש בסווטשירט ושתי חולצות טי, כי בן אדם צריך לבחור את זירות ההחלטה שלו):