יש לי תכנית: כשהכל ייגמר (או שמא יש לומר: כשהכל יתייצב) אני אסע להורים שלי, לים ולבילונגינג.
בינתיים אני נכנסת כל יום לטייל בגוגל פוטוז. לפעמים אני בוחרת סתם חודש ושנה, לפעמים אני מחפשת לפי מקום. התמונות שכאן הן תמונות שצילמתי במשך השנים בבילונגינג.

>>>
אני מבלה גם באתר ובבלוג של בילונגינג. הנה כמה דברים שנעה כתבה שם לאחרונה על קיימות:

״לחשוב קיימות בעולם המוצרים ועיצוב הפנים זה לתכנן ולעצב מוצר שיהיה long lasting. גם באיכות החומרים ממנו הוא עשוי (ולכן רצוי מחומרים שיודעים להתבגר באצילות וחן), גם בתהליכי הייצור ובמקביל בסגנון ובשפה עיצובית. כזאת שתדבר מעל לטרנד, מעל לגחמה החולפת. משהו לא רק להתאהב ולהחליף אלא לאהוב ולשמור.״

״צריך לשנות את הכוונה. להחזיר בעצם את התודעה הישנה שהייתה לנו על איכות, כמות ו-ownership של חפצים. להתעמק ולשאול: מה הוא עיצוב מנומק? הרי יש יותר מידי מהכל.״

״קיימות זה גם לבחור להשתמש בחומרים קיימים, כאלה שהם כבר פה. חומרים שהם ״פסולת״ של תהליכים שבדרך כלל היו נזרקים כבלתי ניתנים למימוש ושימוש. חומרים מפירוקים של אובייקטים שסיימו את תפקודם.״

״לבחור בעבודת- יד זה לבחור ברגש, לבחור בשימור תרבות ומלאכה. הרבה מהפעולות של קדרים, אורגים, סורגים, מגלפים, רוקמים ועוד, הן מעשה רפטטיבי. פעולה שמכניסה למצב מדיטטיבי ל-Flow המיוחל. כזה שמפגיש אותנו עם ״תחושת החיות הבסיסית שבתוכנו״, אומר הפסיכולוג ומחבר הספר The  Flow, מיהַאי צִ’יקסֶנְטְמִיהַאיִי (בהונגרית Csíkszentmihályi Mihál). על פי עקרון הזרימה; זה המצב שבו אנשים שקועים כל-כך בפעילות עד שלשום דבר אחר אין חשיבות בעיניהם.״

>>>
אגב, הטקסט שצילמתי שם למעלה הוא מהספר ערות בחיי היום יום של סטיבן פולדר. הנה עוד משהו משם (על פעילות שהיא כל כך נוכחת, עד שהיא הופכת לאי-עשייה):

״כשאנחנו מתבוננות בפעולותינו בתשומת לב מנקודת מבט רוחנית, אנו מגלות משהו מפתיע: שום פעולה שאנחנו עושות לעולם לא מקדמת אותנו למקום אחר מהמקום בו אנו נמצאות. זה בלתי אפשרי, זו אשליה, הרגל של התודעה החושבת אשר תמיד בורחת מהקיים אל מה שאיננו, אל מקום אחר. כאשר אנו רואות זאת בבהירות, מתברר שבמציאות אנחנו תמיד מגיעות לכאן ולא עוזבות לשם. שוב ושוב אנו מגיעות לרגע הנוכחי והמפתיע, הנפרש ונחשף לפנינו כשטיח אדום. למעשה, איננו יכולות להיות בשום מקום חוץ מברגע הזה שבו פעולותינו מתרחשות״.

אחר כך הוא כותב:
״שאלתי פעם את דודתי, שהיתה מלאת חיוניות בגיל 93, כיצד היא מסבירה את זקנתה הבשלה.
״פשוט מאד,״ היא ענתה, ״אני מומחית באי-עשייה.״

>>>
I'm on your side, oh, when times get rough
And friends just can't be found
Like a bridge over troubled water
I will lay me down