אייקון האופנה השני שלי

>>> אז: את בת דודתי דלית קיבלתי בהפתעה כשהייתי בת חמש. עד אז הם היו בשליחות הסוכנות (הרילוקיישן של הסבנטיז) באנגליה וארה"ב. כשהם חזרו לארץ, לא האמנתי על מזלי הטוב. יכולתי ללמד אותה (ואת שני אחיה הגדולים) עברית ולקבל ממנה בגדים עם ריח של חו"ל. לקבל בגדים יד שניה מדלית היה כמו לקבל בגדים יד שניה מסלב. בחצי מתמונות הילדות שלי אני נראית מרוצה למדי בעודי לובשת חולצות טריקו שכתוב עליהן Dalit.
(בתמונות: דלית, אני, אמא שלי ואח שלי בתחילת שנות השמונים בכנס משפחתי בבית שערים ובקלאב מד באכזיב).
>>> עוד משהו קטן: כשהייתי בתיכון הם נסעו שוב, הפעם לאוסטרליה. כשהיא התגייסה, היא חזרה לבד וגרה אצלנו, מה שאמר שהיתה לי גישה חופשית לארון שלה במהלך השבוע. כך זכיתי בחולצת הפסים האהובה הראשונה שלי. שנים אחר כך, חזרתי הביתה לדירתי ברמת אביב כדי לגלות שעוזרת הבית סברה בטעות שאם החולצה דהויה וקרועה, זה אומר שאפשר להפוך אותה לסמרטוט.

מסקנה: יש אנשים שאין להם ברירה אלא לנקות את הבית שלהם בעצמם.

>>> היום: דלית בת 43, אמא לשניים והבעלים של outskirts (היא לוקחת אנשים מחו"ל לעשות שופינג במקומות שרק מקומיים מכירים, ובאנגלית).

ליד שולחן האוכל > חולצת פסים מנונה אלגה וצמידים (כולל הצמיד שחולק לאורחים בחתונה של אמא שלי ובת הזוג שלה. כתוב עליו: אהבה, אומץ, אופטימיות).
על המיטה > שתי חולצות אהובות. חולצת פסים של מאיה נגרי וחולצת לבבות של טד בייקר.
על הקולב > קרדיגן של אמריקן וינטג'.
נשלף מהתיק > תיק איפור.
בחדר השינה > שלט עץ מעל המיטה.
על השולחן > בשמים.
ליד המיטה > תמונת ילדות, טבעות, קרם ידיים.
על הרצפה > שטיח מבייסיק באודים (ובמחווה היצ'קוקית, הנעליים שלי).

>>>