קפסולת זמן / כלור ודמעות

בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים לא היה אינסטגרם, ואף אחד לא היה יכול לדמיין עולם בו כל אחד מסתובב עם מצלמה. אבל היקום הזה, חייבים לסמוך עליו. והנה ההוכחה: כשסצנת הרוק המקומית היתה בחיתוליה הפוטוגניים, איגי וקסמן היתה שם עם מצלמה.
עכשיו, עשרים שנה מאוחר יותר, הצילומים האלה נחשפים במסגרת תערוכת היחיד מי ירצח את אהד פישוף, שאצרה ליסה פרץ.
פתיחת התערוכה בחמישי הקרוב, 6/8 (הסגירה ב- 15/8).
גלריית Raw Art

>>>
הדקלים רוקדים, הדקלים רוקדים
הילדים רוקדים
נגד כיוון הזיפים

(מתוך "נגד כיוון הזיפים" / נושאי המגבעת)

>>>
סיפור אישי עם יותר מדי מידע:
לפני עשרים שנה בערך  נפרדתי מחבר (וב"נפרדתי" אני מתכוונת לומר שהוא נפרד ממני) והייתי בטוחה שאהיה לבד לנצח (הנצח הזה נמשך שמונה חודשים, אבל בגיל הזה שמונה חודשים זה נצח). כמו עכשיו, גם אז היה קיץ בלתי נסבל. שחיתי כל יום בבריכת האוניברסיטה, וכל הדרך הביתה הייתי בוכה ושומעת את אדום של איגי וקסמן.
כתוצאה, בכל פעם שאני שומעת את אחד מהשירים של האלבום הזה, נהיה לי בפה טעם של כלור ודמעות.

נראה לי שאלך לטייל
עד שיהיה אור בחוץ אם בכלל
אז אולי החום יעבור
ויהיה קצת פחות אדום
יהיה אפשרי לנשום
נקווה שהחום יעבור

קראתי עוד ספר הגעתי לסוף
מרגלים שוב פלשו
יש שריפה על החוף