תשע שעות שינה | דברים שלמדתי על עצמי

דבר שלמדתי על עצמי בקורונה: אני מכורה ליופי.
אוקיי, זה לא דבר חדש, אבל בסגר הבנתי כמה זה הכרחי לקיומי. החדשות הטובות: מה שלא הצלחתי למצוא במאה מטר שסביב הבית, מצאתי ברשת, במיוחד באתר Apiece Apart שאף פעם לא מאכזב (תכנסו ל-Stories).
זו כאילו חנות בגדים, למעשה זה מגזין. יותר נכון: מצפן. את נכנסת לשם, נזכרת איפה הצפון וחוזרת ליום שלך בבמצב קצת יותר טוב.

>>>
עוד כמה דברים שגיליתי על עצמי בקורונה (הופיע במקור בטור שלי בלאשה):

חטטנות וצורך בתשע שעות שינה

עוד מוקדם לתובנות עומק, אבל ברמת פני השטח, הנה כמה דברים חדשים שלמדתי על עצמי בחסות הקורונה:

1. נמצאה התשובה לשאלה מה אקח לאי בודד. תמיד נאלמתי דום מול השאלה ההיפותטית, שכן אם אפשר להתכונן מראש לשהייה על אי בודד, הרי שיש רשימה ארוכה של פריטים שיעלו את סיכויי ההישרדות (גפרורים, פנס, ברזנט, קילו אורז, סיר גדול, מצ׳טה. כל מיני דברים שמופיעים במערכה הראשונה ב״הישרדות״), ואם אי אפשר להתכונן מראש ומטרת השעשוע היא לגרום לנשאלת להגיד דברים כמו ״נטפליקס״, הרי שאין לי עניין להשתתף במשחק. בכל מקרה, עכשיו יש לי תשובה. אמיתית. יש דבר שאני יודעת שלא אוכל להסתדר בלעדיו: חזיה. בעוד אחיותיי חוגגות את המגיפה באמצעות שריפת חזיות, אני מגלה שמה שחשדתי לגבי נכון: מקסימום השיחרור שאני מסוגלת לו זה להתקלח בלי חזיה.
2. אני לא רגישה לגלוטן. בימים אחרים, בהם דגלתי בתזונה נקיה, נהגתי לומר לעצמי ש״ככה זה, מי שמתרגלת לאכול בריא, גם אם אין לה צליאק, מגלה שהגוף שלה מזהה מה טוב לו ומתחיל לגלות עוינות כלפי מאפים״. לא ברור לי למה חשבתי ככה, אבל לא, הגוף שלי לא מגלה עוינות כלפי שום דבר אכיל, להפך.
3. מספר שעות השינה שאני באמת זקוקה לו הוא תשע. אומרים שהאדם מבלה שליש מחייו בשינה, במקרה שלי מדובר בשליש ועוד קצת.
4. מספר פריטי הלבוש שאני באמת זקוקה להם הוא שישה. מאז פרוץ הקורונה כמעט ולא פתחתי את ארון הבגדים. ראיתי שמישהי כתבה בטוויטר: אז מתברר שבכל זאת כל הזמן הזה התלבשתי והתאפרתי בשביל אנשים אחרים. ובכן: אני אמנם לא מתאפרת או לובשת בגדים לא נוחים גם בשגרה, אבל בניסוי הפרטי שלי, מתברר שהעדרם של פגישות וזרים בחיי מייתר את הז׳קטים, המכנסיים המחויטים, החולצות המכופתרות, השמלות והאוברולים. על נעליים בטח שאין מה לדבר. מי זו שמילאה פה ארונות שלמים בנעליים כשכל מה שהיא זקוקה לו זה זוג סניקרס, וגם זה רק אחת ליומיים?
5. אני אולי לא הופכת להיות אמא שלי, אבל אני כן הופכת להיות השכנה הזו מהסרטים על שנות החמישים. זו שרצה לעינית לבדוק מה קורה בחדר המדרגות או בכל פעם שהיא שומעת רעש חשוד (״רעש חשוד״ – תזוזה של שכנים או פתיחת דלת אקראית). הנה אני, קופצת מהספה כנשוכת נחש ורצה אל החלון למשמע כל צליל שאינו ציוץ ציפורים הבוקע מהרחוב. 
הוא: לאן את רצה?
אני (נתלית על החלון, קומה שלישית על עמודים, חצי גוף בין שמים וארץ): שמעתי קולות מהרחוב.
הוא: אבל למה זה עניינך.
הוא צודק, זה לא ענייני, אבל זה מעניין!
(אם כי בסופו של דבר זה לא כזה מעניין. המשפט הכי מרתק שהצלחתי לדלות מציתותי הרחוב שלי הוא: ״זה היתרון הגדול ברכב חברה״).

>>>
Birds flying high you know how I feel
Sun in the sky you know how I feel
Breeze driftin' on by you know how I feel