תודה לאל שלא עשני קים קרדשיאן

כשאני מדברת על להשקיע בעצמי אני בדרך כלל מתכוונת לדברים כמו:
1. להשאיר לעצמי מספיק זמן לבהייה.
2. לישון כמה שאני צריכה (ואני צריכה).
3. לקרוא.
4. לכתוב.
5. לא לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות (או לא לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות יותר מפעם בשבוע).
6. לזוז.
7. להסתכל על דברים יפים.
8. לעשות אמבטיה.
9. לגדל צמחים.
10. לצאת לטבע.

>>>
בתמונות (לבהות בהן זה להשקיע בעצמי), מלמעלה למטה:
– חלוק, שמיכה, מגבת פיקה (וחתול) – מאירה סיטון
– שיתוף פעולה שגורם לי להיפרוונטילציה: Madewell X Parachute
– הירוק המושלם, linenfox
– כלים יפים של יוצרות מקומית בפרויקט השלישי בסדרת #thepropsaddict של תמר גוז׳נסקי ודניאל שכטר (עוד פרטים על הפרויקט: באינסטגרם של תמר)
– שאיפות בתחום האמבטיה, מעפילים
– String of Hearts, מכאן: Urban Jungle Bloggers

>>>
כשאני מדברת על להשקיע בעצמי, אני בדרך כלל לא מתכוונת למריטת גבות ופדיקור. זה נחשב תחזוקה. מה שמביא אותי לטור הזה (שזכה לשם תודה לאל שלא עשני קים קרדשיאן), שהתפרסם לא מזמן בלאשה:

כשהייתי ילדה אבא שלי היה מתגלח באופן קבוע במים קרים. למה שתעשה כזה דבר? היינו שואלים אותו. ״בגלל שיום אחד אולי לא יהיו מים חמים״, הוא נהג לענות, הופך את עצמו לבדיחה משפחתית. אבל הנה, השנים חלפו, אבא שלי כבר מזמן מתגלח במים חמים (נכון, אולי יום אחד לא יהיו, אבל למה להתחיל לסבול כבר עכשיו), וימי הסגר בחסות הקורונה מגלים שמי שהיתה הבדיחה המשפחתית כל הזמן הזה היא בכלל אני. אני היא זו שערוכה לימים בהם לא יהיו מים חמים, רק שבמקום מים חמים, אני ערוכה להעדרם של מעצבי שיער, צובעי שיער, מייבשי שיער מקצועיים, מלחימי תוספות שיער, מעצבי גבות, מורטי שפמים, מחליקי קמטים, תולשי שיער מיותר, מסירי עור יבש מהציפורניים, מורחי לק ג׳ל, מסירי לק ג׳ל, מזריקי חומצות, מעלימי צלוליט ושואבי שומן. למעשה, על רקע התעקשות לנקות את הבית בעצמי, אני אפילו ערוכה להעדרן של עוזרות הבית.
זו כמעט אפוקליפסה מותאמת אישית מבחינתי: כמי שצופה בסדרות אפוקליפטיות כתחביב, הייתי בטוחה תמיד שאין לי שום סיכוי לשרוד על רקע כושר גופני לקוי, קוצר ראיה, קושי בתיפעול כלי נשק שונים או להבדיל, העדר מיומנויות חיוניות כמו פלירטוט, הדלקת אש, חקלאות או ריפוי (צפייה באנטומיה של גריי לא נחשבת). אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק, ובמקום להפיל עלי אפוקליפסת זומבים, הוא הנחית עלי אפוקליפסת ישיבה על הספה, כזו שכדי להילחם בה כל שצריך לעשות הוא להתרחק מאנשים זרים, לא לפתוח את הדלת, לראות נטפליקס, להכין משהו קטן לאכול ולהתמודד בחן עם השורשים הטבעיים (אני לא צובעת כבר שנים). למעשה, אתקל בבעיה אמיתית רק אם אצטרך להפיק את החשמל, הגז והוויי פיי שלי במו ידיי.

>>>
כשהכל ייגמר (אם יש כזה דבר ״ייגמר״), מה שאני אזכור זה שכמעט כל ערב שרתי אנג׳לס מול הלייב של רובי וויליאמס. רק ההיסטוריה תשפוט אותי.