עשו לי את השבוע

(בהעדר מיספור – לפעמים את קמה בבוקר בלי מצב רוח למספר דברים – מלמעלה למטה ומשמאל לימין)

01 חולצה לבנה, רכה במיוחד
02 jasmine sea sun
03 emotional baggage
04 אוברול שקוראים לו צליל (אגב, קופון take10 יסדר לכן 10% הנחה על כל האתר במהלך החג. גם על הסייל)
05 חומר קריאה לפני הקפיצה למשתלה
06 מכירות את עמוד האינסטגרם של הפרויקט משפט אחד ביום? אז עכשיו שם גם חולצות שאפשר לקנות בחנות פופ אפ במלון Dave – Son of a Brown בגורדון 17 בת"א. זה קורה היום (חמישי) ומחר. יש רק חמש מאות חולצות, אז כל הקודם זוכה

>>>
אני קוראת עכשיו את חיימשלי, הספר של עינת נתן, שגורם לי לדמוע בכל שורה שניה, כי לא משנה כמה הילדים שלך כבר גדולים, אף פעם אי אפשר לקבל מספיק תזכורות לכמה חשוב לפתוח את הלב, כל הזמן. כבר בעמוד 28 נתקלתי שם בתובנה שהפכה להיות ההחלטה שלי לשנה הקרובה (אצלי השנה מתחילה באפריל): להיגמל מהדאגה.

"דאגה היא רגש מתעתע. כשאנחנו דואגים למישהו אנחנו סבורים שאנחנו נמצאים שם בשבילו – אבל בעצם, בשורה התחתונה של התפקוד היומיומי, אנחנו נמצאים שם בשביל עצמנו, בשירות הדאגה. כי דאגה, קצת כמו רגשות אשמה, ממקדת אותנו במה שאין, במה שחסר. הילד או המצב שאנחנו דואגים לו נשאר בצד ואנחנו מרוכזים בעצמנו. הדאגה הסבירה, זו ששומרות אותנו ערניים, מתבטאת בעיקר בעשייה, בשמירה על בטחונם של גוזלינו. הבעיה היא עם הדאגה שמובילה אותנו לחוסר שקט, שולוקחת מאיתנו את היכולת לשמוח, שצובעת את ההווה בצבעים קודרים גם כשהוא נעים. אין שום דבר שהדאגה הזו משיגה מלבד עליונות מוסרית בתפיסת האימא שאני: הרי האימא הטובה דואגת, כך מלמדים אותנו נרטיביים תרבותיים כבר שנים."
(מתוך חיימשלי, ילדים סיפור אהבה / עינת נתן)

>>>
Why worry
There should be laughter after pain
There should be sunshine after rain
These things have always been the same
So why worry now