ברוכות הבאות למהדורת החג של עולות שלב, אותה נחגוג עם תמי בצלאלי. על פי ויקיפדיה תמי בת 70 והיא ציירת, פסלת, מאיירת, מורה לרישום בבצלאל וסופרת (׳תישארי׳ ו׳הו מאמא׳). אני יכולה להוסיף שהיא כבר יצאה לפנסיה – מה שמוריד מהרשימה רק את ההוראה בבצלאל, את כל השאר היא ממשיכה לעשות – ושהיא נשואה לאמא שלי (להלן: אימי החורגת).

תמי היא סופרת, אז גם לשאלות המאד יבשות שלי היא ענתה כמו סופרת. התשובות שלה מופיעות פה כמו שהן, בלי השאלות ובלי ניסיון לסדר את הטקסט מתחת לכותרות. כי כמו שתמי אומרת: לפעמים מעברים קורים בלי שנרגיש ובסוף מה שחשוב זה הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו עליהם.

>>>
מתחילות:


במעבר מהילדות, כשהגוף שלי שינה אט-אט את צורתו והתחיל לקבל צורה שהלכה ודמתה לזו של אימי, והיות והייתי ילדה הורית ומאוד בוגרת בעיני עצמי, ואימא שלי הייתה בעיניי הילדה שלי עוד הרבה לפני שהייתה לי ווסת, הייתי בתקופה של הלם מתמשך, כי לפי חברותי שקיבלו אותה הרבה לפניי, היה ברור שאך ורק אחרי שקיבלת מחזור נחשבת בוגרת שיכולה לגדל ילדים. 


אימא שלי עברה ביופסיה בשד בגיל 41 שאחרי רוב דאגה ודרמה, התבררה כשפירה. 
״בגיל המעבר קורים דברים כאלה, מתגלים לפעמים עניינים בשד, ומפסיקה הווסת, ומשתבשים ההורמונים,״ הסביר לה ד״ר פליישר, רופא הנשים שלה, וכדי שכל זה לא יקרה, כדי להילחם בזקנה הנוראה שאיימה להחריב אותה, הוא רשם לה הורמונים.  
מיד התמלא הבית בספרים על הנושא, כולם באנגלית. לפנות ערב, אחרי שחזרו מהעבודה, במקום שירים של טניסון ובלייק כמו שהיו עושים במעברה, הקריאו הורי זה לזה מאמרים על ״מנופוז.״  


הייתי בת 15 והדיבור על הפסקת הווסת שאותה שנאתי בכל מאודי, היה כל מה שעניין אותי. אימא שלי נראתה בעיניי נערה צעירה ויפה, ואני שמחתי כי הייתי בטוחה שגם אצלי זה יהיה ככה, תפסיק לי הווסת כשאהיה עדיין צעירה, עד אז אספיק ללדת המון ילדים ואחרי זה לא יישארו לי עוד הרבה שנים לסבול ממנה. 
אבל למגינת ליבי, המחזור שלי נגמר רק בגיל 54, כשכבר הייתי בטוחה שהוא יישאר איתי לנצח וילווה אותי לקבר, ושאני אהיה הזקנה היחידה בכל בית האבות שבנוסף לחיתולים לבריחת שתן, אזדקק גם לטמפונים. 


כל החברות מסביבי שהיו בגילי עברו כבר גלי חום, הזעות, בעיות שינה ונטילת הורמונים, בשעה שאני מעולם לא חוויתי דבר מכל אלה.
וככה הגעתי גם לסוף גיל המעבר, בלי שידעתי. 
תוך כדי כל זה עברתי כ-40 שנים ושתי תקופות נישואין (שארכו 35 שנים בסה״כ) ונולדו לי שלושה ילדים.  


בגיל 56 הגיעה אלי אהבת חיי – נישואיי השלישיים. התחייה מחדש של התשוקה לחיים שהגיעה ביחד איתה מלווה אותי עד היום, בהיותי בת 70. ככה שגם המעבר לגיל השלישי מגיע אלי כשאני כבר רגל וחצי בתוך הזקנה, ושוב אני מבינה רק בדיעבד שגם המעבר הזה הולך ומתרחש עלי מבלי שארגיש. 


במעברה, בחדר בצריף של הורי, כשהייתי בת שנה, עמדתי במיטת התינוק שלי, והתבוננתי מהופנטת בווילון הלבן שהתנופף ברוח על קצה החלון מולי ושיחק בצללים. בגלל תנועת הווילון השתנה כל הזמן החלל הקטן ממצב של אור למצב של צל, וזה שינה גם אותי בהתאם, רגע הייתי שמחה ורגע עצובה. כל העולם ריצד מסביבי ורק היופי של החדר שלא היה איכפת לו בכלל מאור או מצל, נשאר יציב בתוך כל זה ולא השתנה בכלל.  היה בזה משהו מרגיע מאוד. 

היופי קשור לאהבה / החלון במעברה כמו שתמי זוכרת אותו

היום אני חושבת שהיופי של החדר ההוא שיקף האהבה של הורי, ושזה היה הרגע שבו הבנתי שיופי קשור לאהבה, ושהאור כמו החושך, מופיעים בכל מיני רמות ושניהם משתנים כל הזמן ולכל אחד מהם אפשר להצמיד אין סוף סיפורים, שאין מלווים טובים מהם לנווט בחיים.
ממרחק שנים נראה לי שההתבוננות בווילון ההוא, היא שעשתה אותי בסוף לרשמת-מאיירת שמספרת סיפורים.  


שינויים כרוכים בזמן שעובר, והמהלכים שקורים בזמן לא תמיד פשוטים, וגם אם אני בטוחה שאני קפואה במקום ולא זזה, הזמן זז מולי וזה משנה אותי, אני נעה מתקופה לתקופה, דברים חולפים על פני, ואני תמיד בשיח עם אובדנים מסוגים שונים, תמיד נפרדת ממשהו שהכרתי לטובת משהו שמכירה פחות, בין אם בבחירה ובין אם לאו. מעברים מתרחשים כל הזמן, ובלי לשאול אותי, אבל תמיד, לפעמים באופן כפייתי ממש, אני משתדלת לתפוס אותם בזנבם כדי לעשות מהם סיפור טוב. 


כל המעברים המשמעותיים בחיי, גם ״גיל המעבר״ שהוא מין מעבר חובה שכזה, התבררו לי רק תוך הסתכלות לאחור ומעולם לא הרגשתי אותם כישות נפרדת. כנראה שהלכו איתי צמוד, נכנסו לי לתוך הדפים והניירות, ושם הפכו לסיפורים על תעוקות-חיים, פיזיות ואחרות, עד שהשתנו והיו לסיפורים אחרים. ואולי לא הרגשתי אותם כי פשוט הייתי בתוכם. 
שינויים כרוכים בזמן שעובר, והמהלכים שקורים בזמן לא תמיד פשוטים. אני חושבת שהעיסוק הבלתי נגמר באמנות פיתח בי אורך רוח וסבלנות, לעיתים ציור אחד קטן ארך חודשים, ולעבור לסטודיו חדש הצריך שנה של הסתגלות, אבל יחד עם זה את היכולת להיות אמפתית בעיקר כלפי עצמי, וזה החליף את מקום רגשות האשם, שלא היה כמוהו לתקוע אותי בדרכים מייאשות ללא מוצא.

תמי ואמא שלי (שרה גרוס) במוסף הארץ


כך למשל, מה שעברתי עם הילדים בכל פעם שהתגרשתי והתחתנתי, ובתוך זה גם איבדתי ילד, הפך במשך הזמן לסיפור מורכב שהיו בו לא רק צער האובדן ועצב גדול, אלא גם הרבה אומץ מצד כולנו, ובעיקר אהבה. 


אני חושבת שבכל פעם רציתי לשנות כיוון בחיי זה לא היה בגלל שהיה רע, אלא בגלל שכבר לא היה מספיק טוב. בעיניי המביטות לאחור אני יודעת ש ״טוב״ מאז ומתמיד היה בשבילי ערך. 
היום אני במקום שבו תמיד רציתי להיות, בבית, מציירת, כותבת, ועם בת זוג אהובה, ויצא שהמעבר האחרון, המשותף לשתינו, הוא לא רק ״טוב״ אלא טוב ממש (טפו). 


נראה לי שאני מקיימת די בסדר את מה שהסבתות העיראקיות שלי לימדו אותי ואת זה אני מעבירה לכן באהבה: 
״תעשי מה שאת רוצה ואל תוותרי על כלום, אבל בלי רעש, בשקט.״

>>>
נותנת לגל הזה לקחת אותי לתשפ״ד. שנה טובה חברות.