מהאינסטגרם של מירנדה קאולי הלר (הכל פה נראה בדיוק כמו בספר) 

בהתחלה לא הצלחתי לקרוא בכלל. שום דבר. אחר כך יכולתי לקרוא רק ספרים שכבר קראתי ושלא קורה בהם שום אסון חוץ מזה שאת חושבת שאולי הרסת הכל עם דארסי אבל עוד שני עמודים תגלי שלא הרסת כלום, להפך. ואז הגיע לידיי הספר ״ארמון הנייר״ של מירנדה קאולי הלר (הוצאת תכלת, תרגום: טל ארצי). זה הספר הראשון שכתבה קאולי הלר, 61, ולכתיבה שלו היא הגיעה אחרי שנים בהן היתה סגנית הנשיא וראש מחלקת הדרמה ב-HBO. בתקופתה ובסיועה הופקו שם סדרות ענקיות כמו הסמויה, הסופרנוס, עמוק באדמה ואהבה גדולה, ומכיון שאני אוהבת ספרים שנכתבו על ידי עיתונאיות שהפכו לסופרות אזכיר גם שלפני הקריירה הנוצצת בטלוויזיה היא היתה עורכת הספרות של המגזין קוסמופוליטן. עוד באגף הניימדרופינג: קאולי הלר מגיעה ממשפחה של אמנים וכותבים ונשואה לתסריטאי ברונו הלר, ובנוסף לפרטים הרכילותיים הנחשקים האלה – שמבחינתי מספיקים כדי לנסות להתחיל לקרוא ספר, כיון שאני משוכנעת שאנשים יודעים לכתוב רק על עצמם – אציין שארמון הנייר שתורגם עכשיו מגיע אלינו אחרי שכיכב במשך שנתיים ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס, אחרי שריס ווית׳רספון בחרה בו למועדון הקריאה שלה ואחרי ש-HBO קנו את הזכויות לעיבוד הטלוויזיוני (קאולי הלר עובדת כרגע על תסריט למיני סדרה).

על מה הספר? מדובר ב״סאגה משפחתית סוחפת, עשירה בתכנים ודמויות מורכבות״, אם לצטט את הביקורת מהאיבנינג סטנדרד. טכנית הספר מתמקד ב-24 שעות בחייה של אל בישופ בת החמישים ומשהו שמבלה את הקיץ עם משפחתה בבית הקיץ המתפורר שלהם בחלק הפראי של קייפ קוד, עם קפיצות אחורה בזמן והחלטה חשובה שהיא צריכה לקבל.
ב׳תודות׳ שבסוף הספר מירדנה כותבת:
״בנעורי, כשניסיתי לראשונה לכתוב סיפורת, סבא שלי מלקולם קאולי נתן לי עצה ששמרתי בלבי מאז: הדבר היחיד שחשוב לדעת, הוא אמר, זה שכל סיפור טוב צריך התחלה, אמצע וסוף, והסוף צריך להיות טמון בהתחלה.״
אבל מה לנו (כלומר לי) ולעלילה. הכתיבה של קאולי הלר מעירה לחיים לא רק את הדמויות (הדמות החביבה עלי: האמא של הגיבורה), אלא גם את הבתים, כלי השולחן, בקבוקי היין, ובגדי הים והמגבות שתלויים לייבוש על הענפים שליד המקלחת החיצונית. 

בימים כאלה, וגם לא בימים כאלה, הספר צריך לבוא עם אזהרת טריגר: באתר goodreads, לצד כל מי שנתנו לספר חמישה או ארבעה כוכבים, יש קוראים שנתנו לו כוכב מזועזע אחד ומספרים שנטשו אותו מהר מאד בשל התיחסות כמעט אגבית לטראומות ואלימות מינית. ובניסוחה של ריס ווית׳רספון:
TW: Please note that this book contains sexual assault and these scenes are referenced frequently throughout the story

>>>
I’m not one of those ass-in-chair writers. Sometimes I’ll write all day every day, and sometimes weeks will go by
מירנדה קאולי הלר עונה לשאלה כמה זמן לקח לה לכתוב את הספר (שש שנים) בראיון לדה גארדיאן.
(סליחה, אבל יש שאלה טיפשית יותר מכמה-זמן-לקח-לך-לכתוב? זה לוקח כמה שזה לוקח).

>>>
זה ספר מז׳אנר משפטים-שתרצו-לסמן-כמעט-בכל-עמוד:

01
״העצה הטובה ביותר שאמא נתנה לי: בחיים יש שני דברים שאף פעם לא מתחרטים עליהם – תינוק ושחייה.״

02
״מסתובבת לה כאילו היא מתנת אלוהים למין האנושי. רואים שאף אחד לא לימד אותה שאסור להשוויץ.״
״מוזר, באמת,״ אני אומרת בדרכי למטבח להניח את הצלחות. ״ביטחון עצמי. כנראה שהיו לה הורים תומכים.״

03
״הרבה פעמים פינטזתי על הישרדות לבדי על אי בודד. אני אתקיים על דגים; אבנה בית על העץ בגובה רב כדי ששום חיית בר לא תגיע אלי; איעשה חזקה מאד. בפנטזיה שלי תמיד נשטף איכשהו עותק של ״כל כתבי וויליאם שייקספיר״ לחוף, ומאחר שאין לי דרך אחרת להעביר את הזמן אני קוראת (בעניין) כל משפט ומשפט. נסיבות הגורל מאלצות אותי להפוך סוף סוף לגרסה המוצלחת ביותר של עצמי.״

04
״זה קטע בריטי: להתענג על חובה, לממש את זכותך האזרחית לשחות באגם קר ועוין באמצע פארק ציבורי רק כי אתה יכול.״

05
״זה שאת לא אוהבת אמנות קונספטואלית עוד לא אומר שכל העולם טועה.״
״יש לי רק דבר אחד להגיד לך על זה: הפסל של מייקל ג׳קסון ובאבלס.״

06
״אף פעם אל תבקשי מסקספוניסט לעשות עבודה של גברים.״

07
״תרופת הפלא של אמא שלי לכל מכאוב היא, ״אם את מדוכאת, סדרי את מגירת התחתונים.״

08
״נו באמת,״ פוטרת אמא את דבריי בביטול. ״יצאת בסדר גמור. מי יודע מה היה יוצא ממך אם אבא שלך ואני היינו נשארים נשואים. בטח איזו רכרוכית סתומה ומאושרת. אולי היית מנהלת מלון. גירושים זה טוב לילדים.״ היא קמה ומתחילה להוריד מהשולחן כמה מזלגות שנשארו לפליטה מארוחת הערב.״ אנשים לא מאושרים הם תמיד יותר מעניינים.״

>>>
Be kind and considerate with your criticism… It's just as hard to write a bad book as it is to write a good book

זה היה מלקולם קאולי, משורר, סופר, מבקר ספרותי, היסטוריון וסבא של מירנדה קאולי הלר (זה שנתן לה את עצת הכתיבה שהתגלגלה לרשימת התודות שבסוף הספר).

>>>
כל אחת והקייפ קוד שלה.

אם תרצי אני עוד פה
רחוק ממך שנות אור
ברגע אחזור אלייך