נעים מאד, יהלי זיו
את הצילומים של יהלי צילמה יעל רסנר ל-aka, את הצילומים בבית יהלי צילמה בעצמה
>>>
אנחנו עדיין מתווכחות איך הכל התחיל: אני זוכרת שאני עוקבת אחרי האינסטגרם של יהלי זיו כבר נצח (ובצדק, אם אתן לא עוקבות, כדאי מאד, בעיקר בימים בהם צריך להתחבר לשקט ואסתטיקה באינפוזיה) והיא אומרת שהיא כתבה לי שאנחנו חייבות לעשות משהו יחד.
מבחינת העובדות: הנה, עשינו משהו יחד, את הספר ״החיים קצרים, אל תקני את הנעליים״, שאני ומיכל לוי ארבל כתבנו, יהלי איירה. יותר מזה: חיכינו חודשים שהיא תתפנה, כי היה ברור שיהלי היא הספר. האופי של האיורים שלה (ושלה) היה בדיוק האופי שרצינו להעביר.
יהלי אומרת / הצצה אל מאחורי הקלעים של עבודת האיור על הספר:
איך מתחילים?
עוד לפני שנפגשנו והתחלנו את העבודה על הספר יחד עם צוות ההוצאה, קיבלתי קובץ ראשוני של הטקסט, וקראתי אותו בנשימה עצורה (ומיד רצתי לסדר את הארון שלי). החוויה המייאשת שיש לנו יותר מדיי בגדים, ועדיין נלבש שוב ושוב את אותה חולצת פסים חבוטה ונרגיש שאין מה ללבוש – מוכרת לי היטב. הרגשתי שהספר הזה נוגע בהמון רעיונות ומחשבות שאני מזדהה איתם, ובעיקר אהבתי את התחושה שעולה מהקריאה – שהכל ממש בסדר. שיש דרך חדשה ואחרת להסתכל על בגדים, על קניות, על סידור הארון, על האופן שבו אנחנו עורכות ומארגנות את הניראות שלנו בעולם- אבל לצד המידע החדש והחשוב, התחושה היא שמותר לך לעבור את התהליך הזה לאט לאט ובדרך שלך. ומהמקום הזה יצאתי לדרך.
היה לך לוח השראה?
בדרך כלל בשיחה ופגישה ראשונית לגבי פרויקט חדש, אחד הנושאים הראשונים שעולים הם החזון הויזואלי והסגנוני של האיורים. פה תחילת העבודה היתה נורא טבעית, ידענו שתפיסת העולם הויזואלית והטעם שלנו מאוד מתחבר. הרגשתי מההתחלה שמאוד סומכים עליי וזה נתן לי ביטחון להוביל את הפרויקט לפי האסתטיקה והטעם שלי. האיורים בספר משמעותיים בשני מישורים שונים. האחד – באופן שבו הם עובדים עם הטקסט, מלווים אותו, מוסיפים לו נקודת מבט חדשה, והשני – העיצוב הויזואלי והתפיסה האסתטית שתלביש את הספר. בספר שעוסק באופנה, מינימליזם והחלטות נכונות, היה ברור שהאיורים צריכים להופיע בנקודות מאוד מדויקות, ולייצר תחושה של זרימה ורוגע במהלך הקריאה.למעשה לוח ההשראה שלי לא היה מאוד שונה מהשראות קודמות שאני מתבוננת בהם ומתייחסת אליהם גם בפרויקטים אחרים, היו בו מותגים מסוימים*, צבעוניות שהתאימה לפרויקט הספציפי הזה, אבל בהרבה מובנים ההשראות היו המשך טבעי של הסגנון והתפיסה החזותית שלי כמאיירת.
(מותגים מסוימים*: בתחילת העבודה העברתי ליהלי רשימה. למשל: אם יש סניקרס, הם צריכים להיות בנסימון או אולסטאר, בצבע לבן – מה שיצר בעיה בהמשך, כי נעליים לבנות לא נראות טוב על רקע לבן. אם יש לפטופ, הוא צריך להיות מקבוק. אם יש חיה, רצוי שהיא תהיה חתול אפור. אם יש עציץ, הוא צריך להיות צמח מסוג מסוים, אם מפציע ארון בגדים, הוא צריך להיות ארון בגדים ספציפי שמצאתי בפינטרסט. אתן מבינות את רמת האובססיה).
מה היה לך חשוב בתהליך יצירת הדמויות שמלוות את הספר?
בתור ילדה אני זוכרת את החויה המאכזבת שאין כמעט דימויים ויזואליים מסביבי – מנסיכות דיסני ועד ילדות בספרים ובסדרות ילדים – שאני יכולה לראות בהם את עצמי. כל הנסיכות תמיד בלונדיניות ובהירות, ודי דומות אחת לשנייה. כשגדלתי להיות מאיירת שמייצרת דימויים כאלו בעצמה, הדבר שהיה הכי חשוב לי הוא לייצר את השינוי הקטן שאני יכולה בתוך האיורים שלי. כבר בשלב מאוד מוקדם שבו ניסחתי לעצמי את ״אני מאמין״ האיורי שהוא אישי שלי, ידעתי שאחד הדברים שהכי חשובים לי הם לייצר דמויות שאפשר להזדהות איתן, שיתנו לכמה שיותר נשים ואנשים את היכולת למצוא את עצמם בעבודות שלי. לכן אחד הדברים שהיו לי הכי חשובים ביצירת האיורים לספר הזה, הוא ליצור נראות והזדהות לכמה שיותר נשים בצבעים, סגנון ומבני גוף שונים, ואני מקווה שאכן כך תרגיש מי שתקרא בו.
מה, מבחינתך, התפקיד של האיורים בספר?
אני מרגישה שהאיורים הצליחו ליצור עוד רובד בספר, נרטיב נוסף, שנותן פינה שקטה ויפה, מקום שאפשר לברוח אליו ולהתבונן בו, בתקווה לראות את עצמנו ולהאמין שאפשר לעשות שינוי, לאט לאט ועם הרבה הקשבה למי שאנחנו.
חייבת להגיד שאני מאוהבת בצמחים שבמרפסת שלך.
זו התגוננות מפני נופי פלורנטין.
>>>
ויש גם שיר שיהלי בחרה:
I've been out walking
I don't do too much talking these days
These days
These days I seem to think a lot
About the things that I forgot to do
And all the times I had
A chance to
