המלצת צפיה לוולנטיינס: לראות את נשים קטנות
(התפרסם במקור בטור שלי בלאשה)

פעם היה מצופה מאבירים להרוג דרקון כדי לזכות בנסיכה. היום אנחנו אמורות לרצות להרוג את הדרקון בעצמנו (או בכלל לנסות להתיידד עם הדרקון) אבל זה לא אומר שוויתרנו לגמרי על הדרישה למחוות רומנטיות גדולות.
מחווה גדולה, לדוגמה: לגרום לבן הזוג שלך (בהנחה שמדובר בבן זוג מסוג גבר סטרייט) לבוא איתך לראות סרט שנחשב לסרט בנות.
כמובן שזה יהיה עוול לקרוא לעיבוד של גרטה גרוויג לספר הקלאסי ״נשים קטנות״, סרט בנות. זה סרט אנושי ומלא חמלה וגם בלי להכנס להגדרות, זה כנראה אחד הסרטים הטובים שראיתי לאחרונה (ביציאה מהסרט שמעתי את אחד הגברים היחידים שהיו באולם אומר: ״אני חושב שזה הסרט הכי טוב שראיתי השנה.״ אמנם השנה רק התחילה, אבל נראה לי שהוא צודק).

את הצפייה התחלנו ברגל שמאל, כשבן הזוג שלי לחש לי בשניה שהסרט התחיל: את יודעת שאין לי מושג על מה זה״. עד אותו רגע לא האמנתי שקיים בעולם המערבי אדם שלא מכיר את עלילת נשים קטנות, ובטח שלא יכולתי לדמיין שאני חיה עם האדם הזה יותר מעשרים שנה. מה שכן, הוא פיצה על ההתחלה הצולעת באמצעות בכי ברגעים הנכונים.

למה נשים קטנות הוא סרט מתאים לוולנטיינס? כי הוא סרט על אהבה. על כל סוגי האהבה. בעיבוד של גרטה גרוויג אהבה היא הכוכבת האמיתית. ולא רק אהבה רומנטית, גם האהבה בין בת׳ למר לורנס מקבלת את הכבוד המגיע לה, ואני לא רוצה להרוס, אבל הסוף הטוב של הספר הופך לכל כך הרבה יותר טוב בסרט. למעשה, אני לא יודעת אם מותר להגיד את זה, אבל גרטה גרוויג לקחה את הסיפור של לואיזה מיי אלקוט ושיפרה אותו (המאמר הזה טוען שהעיבוד החדש אפילו נותן יותר מקום לאפשרות שג׳ו העדיפה נשים).

נשים קטנות, תקציר: אחת לכמה שנים אני קוראת שוב את הספר נשים קטנות, למרות שהוא לא מהספרים האהובים עלי. למה אני קוראת אותו שוב ושוב? כי כשאת קוראת ספר שוב ושוב, זו דרך מצוינת לגלות איך את בעצמך משתנה. מצאתי טקסט שלי מלפני עשר שנים שבו אני מסכמת לעצמי את הספר. ככה נראה אז הסיכום הזה:
ג'ו רוטנת
מג נאנחת
איימי מושכת בחוטמה במניפולטיביות
בת׳ שבעת רצון. 

נשים קטנות כמשל זן: 
משל זן מוכר מספר על איכר שהסוס שלו ברח. כשכולם באו לנחם אותו על מזלו הרע, הוא אמר ״נראה״. יום אחר כך הוא מצא סוס אחר. כולם התלהבו מהמזל הטוב. ״נראה״, הוא אמר. הבן שלו רכב על הסוס החדש, נפל ושבר את הרגל. ״כמה נורא״, אמרו כולם. הוא אמר, ״נראה״. יום אחר כך באו מהצבא לגייס את הצעירים, והבן שוחרר בגלל הרגל השבורה. ״איזה מזל נהדר״ אמרו כולם. האיכר אמר: ״נראה״.
אם הייתי צריכה לסכם לעצמי היום את נשים קטנות, המשל הזה היה הסיכום שלי.

אז מי האחות החביבה עלייך במשפחת מארץ׳?
אני בטים איימי. למעשה, נדמה לי שלמרות שג׳ו היא הגיבורה וההזדהות איתה אמורה להיות מיידית, אנחנו מכוונות לאהוב את איימי, ולו בגלל הדרך שבה היא מתוארת בספר:
״איימי היתה אחת מאותן בריות עליזות מטבען, שמתחבבות בלי להתאמץ, קונות להן חברים בכל מקום ומקבלות את החיים בחינניות ובקלילות, כך שאנשים שמזלם לא שפר להם עד כדי כך מתפתים להאמין שברכת שמיים מלווה אותן מרגע לידתן. כולם חיבבו אותה, כי אחת מתכונותיה הטובות היתה תבונה בכל הנוגע ליחסי אנוש. היא הבינה בחוש מה נעים וראוי, תמיד אמרה את הדבר הנכון לאדם הנכון, פעלה בדיוק באופן המתאים לזמן ולמקום, והטיבה לשלוט בעצמה עד כדי כך שאחיותיה אמרו תמיד, "גם אם איימי תגיע לחצר המלוכה בלי שום הכנה מראש, היא תדע בדיוק מה לעשות".
מתברר שאני לא היחידה, איימי היא גם – אולי – הדמות המועדפת על גרטה גרוויג, שאמרה בראיון לאטלנטיק: ״כשקראתי את הרומן כאשה בוגרת, גיליתי שאיימי היא זו שאומרת את הדברים הכי מעניינים ויש לה את הראיה הכי מפוכחת על העולם״. 
בכל מקרה, מה שיפה בסרט של גרוויג זה שלא צריך לבחור. בעיבוד של 2019 אין אחות מוצלחת יותר מהאחרות. כולן שונות וכולן מוצלחות. גרוויג, שהיתה בהריון במהלך הצילומים, הצליחה לעשות עם הדמויות שלה את מה שכל אמא רוצה לעשות עם הילדים שלה: לאהוב אותם בזכות מי שהם בלי להשוות אותם לאחים שלהם.

ומי קיבלה את השורות הכי טובות? מריל סטריפ (הדודה מארץ׳) כמובן:
> אפשר להיות צודקת וטיפשה.
> אני לא משלמת לך כדי לחשוב.
> לא תמיד אני צודקת, אבל אני אף פעם לא טועה.

>>>
מה נשאר? רק אהבה
אין שום דבר – רק אהבה