לא הייתם צריכים | מרץ

לא הייתם צריכים, מתנות לילידות מרץ:

/// Tough as a mother
/// תיק קש עגול
/// הבושם (החדש לגמרי) של קלואה
/// ספר צילום של אחים הולנדים
/// צמיד או שרשרת עם אותיות (וב-14K)
/// חולצה שאני אוהבת את השם שלה: Line Shirt
/// איך לא חשבו על זה קודם: גיפט קארד לבילונגינג

>>>
ויש גם המלצה לספר, כולל סיפור אישי עם יותר מדי מידע.
אזהרה: הסיפור מאד אישי וגם מאד ארוך.

לפני הכל, הספר: העורכת, שכתבה יעל שחם וערכה יערה שחורי.
ועכשיו, כמובטח, הסיפור. הסיפור על היכרותי עם יעל שחם, ועל הדבר הכי חשוב שהיא לימדה אותי:

אני ויעל נפגשנו לפני 15 שנה, היא היתה אז בדיוק בגילי היום.
גיליתי שאני בהריון יומיים אחרי שעזבתי עבודה זמנית כמעצבת גרפית. תהיתי מה בדיוק אני יכולה לעשות במצבי, כשחברתי גליה התקשרה.
היא ילדה לפני הזמן המתוכנן וחיפשה במהירות מישהי שתחליף אותה בעבודה. היא היתה אז המפיקה של המגזין "פירמה", והעורכת היתה יעל שחם, שאני הכרתי עד אותו רגע בתור המשוגעת מהיוגה (אני, גליה והמשוגעת מהיוגה עשינו יחד יוגה ברחוב דיזנגוף. יעל, המשוגעת מהיוגה, היתה מגיעה בדקה התשעים, לרוב בלי ציוד, ולפעמים היתה מחליטה שהשיעור נגמר באמצע, ופשוט קמה והולכת). גליה אמרה שהיא תיתן ליעל שחם, העורכת, את הטלפון שלי.
יעל שחם התקשרה ופצחה במונולוג מהיר, במהלכו היא אמרה:
"אני לא באמת מצפה ממישהי אינטיליגנטית לעבוד במשרה מלאה בסכום שהם מציעים, אז תבואי ב-10, תלכי ב-2 ושיישאר בינינו."
התכנית הזו התאימה לי מאד, וכך הפכתי להיות המפיקה של פירמה למשך חופשת הלידה של גליה.
הייתי המפיקה של פירמה כל ההריון עם בני הבכור. התחלתי לעבוד שם כמה ימים אחרי שגיליתי שאני בהריון, ועזבתי חמישה ימים לפני הלידה.
אני, כלומר המפיקה, מופיעה בספר כבר בהתחלה, בסצנה שהתרחשה במציאות:

"בבקרים הגעתי לעיתון פזורת דעת עד כדי הזיות. הייתי נרדמת על השטיח. כולם היו צוחקים. עד היום לפעמים מזכירים לי החברים איך נרדמתי על שטיח המלוכלך, בעיתון.
בי לא נותר רושם עמוק מהעניין עם השטיח. לא התרגשתי לישון על שטיח גם אם היה מהוה ומרופט. נרדמתי מהעייפות. לא היה אכפת לי אם השטיח בלוי או דהוי. לא היה אכפת לי מכלום.
שכבתי ישנונית על השטיח. אחרי זמן המפיקה קראה בקול את רשימת הבעיות שצריך לפתור. הגישה לי שפופרת שחורה של טלפון חוגה. שכבתי על השטיח ודיברתי עם כל מיני אנשים עד שנפתרו כל הבעיות. המפיקה היתה מאושרת שנגמרו הבעיות.
היא אמרה, "הקול שלך נשמע כאילו את יושבת ליד שולחן מפואר ברגליים משוכלות, ולא שוכבת עם עיניים עצומות על שטיח מלוכלך". צחקנו שתינו."

את הדבר החשוב באמת למדתי מיעל אחרי שכבר לא עבדתי בעיתון.
הייתי מגיעה אליה פעם או פעמיים בשבוע עם התינוק, ואחר כך עם שני תינוקות.
יעל גרה אז עם ארבעת ילדיה היפים בבית יפה בגני יהודה. זה היה בית יפה כמו שרק בתים ישנים בשכונות עשירות יכולים להיות. עם צמחיה ששתלה אצולת ממון שכבר מזמן לא גרה שם.
הייתי נשכבת שם על הספה בזמן שיעל והילדים שלה היו מבדרים את הפעוטות שעשיתי בעצמי. על האש היו סירים, בטלוויזיה עוד ועוד פרקים של סדרות מצחיקות שהבנות של יעל ראו, חברים של הילדים יצאו ונכנסו, כלבים התרוצצו, ציפורים צייצו, וברקע של כל זה – ידעתי מניסיון, יעל עורכת עיתון.
זה מה שלמדתי, בעודי שרועה על הספה, אוכלת אורז וקציצות: עבודה לא חייבת להראות או אפילו להיות מורגשת.

העורכת, בדיוק כמו יעל שחם, הוא ספר חכם ומצחיק שלא תראו או תרגישו שיש מאחוריו הרבה עבודה קשה.

>>>
Ride the rainbow to the other side
Catch a falling star and then take a ride
To the river that sings and the clover that
Brings good luck to you, it's all true