חיים שלה, חוקים שלה

אמא שלי בת 80. בתמונות:
– המגנטים שחולקו בארוע
– אמא ותמי צוחקות במהלך שלב הברכות/הופעות ביום ההולדת
– צילום מסך מתוך כתבה – לא זוכרת איפה – על התכנית ״מתחילים מאפס״ שהן השתתפו בה לפני כמה שנים
– אמא שלי בת 50+ בבית קפה באבן גבירול, באמצע הדרך בין העבודה שלה (רחוב הארבעה) לדירה שלי (רחוב רמברנדט), מתישהו בסוף הניינטיז

>>>
זה מה שתמי, בת הזוג שלה (אימי החורגת, אמנית וסופרת ומה לא), כתבה והקריאה ביום ההולדת (שרהגרוס במילה אחת זה שם החיבה שלה):

שרהגרוס. חיים-שלה-חוקים-שלה

דברים למסיבת יומולדת 80 לשרהגרוס / מועדון הפאי, תל אביב 5.4.25

———————————————————————

פרק א.  (מתוך שלושה)

נתחיל בסקס. 

(כי בגיל 80 כבר אפשר להתחיל במה שרוצים ולגמור באיך שרוצים)

לאחרונה שרהגרוס עושה קורס מקוון ב״חוכמת ההזדקנות.״
הנשים הזקנות שבקורס תמיד שומעות בו דברי חכמה, וגם עושות מדיטציות (את זה דווקא שרהגרוס פחות אוהבת, אז בדרך כלל היא סוגרת את המצלמה ומנצלת את הזמן לסודוקו או לעיון מעמיק בטלפון שלה).
לפעמים אני יושבת מאחורי הדלת בחדר שלי ושומעת הכול וזה לא קשה, כי בגיל הזה הכול בפול ווליום. 
המדריכה, אישה נחמדה מאוד, ומאוד בקיאה בחוכמת ההזדקנות על דרך הדהרמה (שזה משהו שקשור לבודהה), מייעצת הפעם לבאות הקורס להימנע מאוד מלהשיא עצות.

וככה היא ממשיכה:
״הזיקנה בדרך כלל מתקשרת אצלנו לדברים קשים כמו מוות, כמו מחלות, כמו אובדן הזיכרון… דברים כאלה, שליליים. אבל אתן תחשבו עכשיו דווקא על כל הדברים הטובים שקרו לכן, וגם על כל הדברים הטובים שעשיתן בחיים וגם על כל הדברים הנהדרים שעוד יקרו לכן.

ואז אני שומעת אותה מאטה את קצב הדיבור ואומרת: ״עכשיו תעצמו עיניים ותחשבו, כל אחת לעצמה בשקט: איזו בת מזל אני, שהיו לי כל החוויות הטובות האלה בחיי, כל כך הרבה חוויות טובות משמחות, מאירות, מרחיבות לב, תגידי לעצמך: אני מחבקת את הזיקנה, מקבלת אותה, אוהבת אותה בכל לב.״ 

ואז  היא  אומרת:
״וכמה טוב שהסקס לא מנהל אותי יותר. איזה כיף שגמרתי איתו, איזה כיף שאני כבר לא שבוייה בו, איזה חופש, איזו תחושת הקלה יש לי בגלל זה שהדבר הזה (סקס) כבר לא מפעיל אותי יותר…״ 

טוב, אז
אני מציעה לך שרהגרוס. 
אל תשמעי בקולה! בבקשה תמשיכי לעשות סודוקו, או תעצמי עיניים, ואת יכולה מצידי להתחבק עם הזיקנה כמה שאת רוצה.  אבל בבקשה, אנא ממך, תני לסקס לנהל אותך רק עוד קצת. מה כבר יקרה? 

>>>

פרק ב׳

כשפגשתי בפעם הראשונה את שרהגרוס, היא אמרה לי, את בת 56, אני בת 64, 8 שנים הבדל זה הבדל גדול.
אמרתי לה, ״ 64? כשהתכתבנו בדה-מרקר אמרת שאת בת 62.״
 (כן, הורידה שנתיים מגילה, החוצפנית).
״אז שיקרתי,״ היא אמרה בלי להתבלבל.  
שרהגרוס – חיים שלה, חוקים שלה.

ויש לה עוד כאלה, הנה למשל:
״אז הבטחתי״  
״אז אמרתי״  
״אז עשיתי״  
ותמיד אחרי זה, בסוף, מגיעה המסקנה המלומדת, שבתוכה תובנה גדולה לחיים: ״אז אמרתי, אז עשיתי, אז מה?? מה כבר קרה?״
ואני, כמה שחשבתי על זה, הבנתי שבאמת לא קרה כלום.

שרהגרוס, יש לה גם מאגר של מילות מפתח משנות חיים.

למשל על בית. 
״בית?״ היא אומרת, ״מה זה בית?״
למשל על מנוחה
״מה רע בלנוח, מאיפה הבאת את זה שאת צריכה כל הזמן לעשות דברים? למי את צריכה להוכיח משהו?״
ולמשל על אשמה
״אשמה? על מה? מה כבר עשית? איזה פשע כבר עוללת? תחשבי טוב, באותו רגע יכולת לעשות אחרת?״
אבל כל זה כלום לעומת מה שיש לה להגיד על כישלון: 
״אז נכשלתי, אז מה? מה אני, סופרמן? וחוץ מזה, אני לא קוראת לזה כישלון. אני קוראת לזה: שיעור בחיים.״ 

שרהגרוס היא הבנאדם היחיד בעולם שלא פוחד מכישלון, נקודה. 
ואני, לעומת זאת, כמה מהחיים שלי נתקעו בגלל פחד מפני כישלון, כמה דברים בחיי לא עשיתי בגלל זה, כמה שנות נישואין המשכתי בכוח רק כדי לא להודות שנכשלתי.
ואצלה? ״סבבה, ניסיתי. לא הצליח לי, מה כבר קרה.״

בגלל זה אני חושבת ששרהגרוס היא המהמרת המושלמת שהולכת על הכי בטוח שאפשר, ולכן מכל כיוון אפשרי היא יוצאת מנצחת, ואני לא מכירה אף אחת כמוה.
איך להגיד לכם, הדברים האלה, במשך השנים שלנו ביחד (עוד מעט 16), נעשו בשבילי ערכים של ממש, והם שינו לי את החיים.

תסתכלו עליי. מ-56  שנים של הכחשה (לדבריה) מבורכת וסדורה, כי מה היה חסר לי בחיים, עברתי בבת אחת לחיים של מודעות מבולגנת, שהדבר הכי מסודר בהם היה כאוס. 
אבל 
יש לי בית, ואני נחה, אלוהים יודע כמה הרבה אני נחה ואפילו על האשמה אני קרובה לוותר. זה לוקח זמן, כי אין מה לעשות, לעיראקים הכי הכי קשה עם אשמה, כי אין כמעט כוח שיכול להסיר מהם את האחריות לגורל העולם. שהם בטוחים שהוא עליהם בלבד.

ובנושא הכישלונות, נו, אני לפחות עושה השתדלות. אי אפשר להיות מושלמת, וכמו שרהגרוס כבר אמרתי, אין.

>>>

פרק ג׳ ואחרון

אי אפשר לחגוג שמונים בלי שאנחנו מסתכלות על כל המשאלות הבלתי מוגשמות שהיו לנו בחיים עד כה.

שרהגרוס רצתה:

1. להיות מנצח (שימו לב: מנצח) על תזמורת סימפונית של לפחות 60-100 נגנים, ורצוי יותר. ״תחשבי,״ היא מדגימה: ״אני עומדת על הבמה מקדימה, לפני כולם, מהגב (!), וכל הזמן רואים אותי עושה תנועות כאלה (ברוך השם יש לה מוטת זרועות כמו של אולסי פרי, שרק לא תסביר לי את זה תוך כדי נהיגה) ובסוף, אני מסתובבת, ומשתחווה, וכוווולללםםם מוחאים לי כפיים, ואז מישהי מהצד, באה לקראתי ומביאה לי זר פרחים ענק. ״וואו!״ והיא נאנחת, ״איך רציתי להיות מנצח!״

2. נגנית צ׳לו. ״תחשבי על זה, לחבק אותה, את הצ׳לו, בין הרגליים, לובשת שמלה אדומה, מופשלת עד מעל לברכיים, מחבקת את הצ׳לו, הכי סקסית בעולם, אימאל׳ה.״

3. מאלפת אריות בקרקס, את זה לא כל כך הבנתי, אבל הקטע שלה היה לברוח עם קרקס נודד ולנדוד איתו על פני חצי הגלובוס.

4. רב חובל. היא באמת עשתה קורס בעניין הזה, רצתה למכור את הדירה ולרכוש יכטה לבנה ולגור עליה במשך שארית חייה.

5. וזאת המשאלה הכי רצינית, בגלגול הנוכחי של שרהגרוס לאור חיים-שלה- חוקים-שלה, שראיתם בפרק א׳: 
להיות אסירה בכלא נשים.

והאמת? זה הכי מבהיל אותי, כי שרהגרוס חיים-שלה-חוקים-שלה, היא עבריינית מדופלמת. נהגת שודים, מחרישת דוח״ות, (כל פעם שמגיע קנס היא שוקלת להמיר אותו במאסר, והיא רצינית)  אבל אני מודה שאת המשאלה הזאת היא רוצה מסיבות הומניטריות: היא תחזיר את האסירות לדרך הישר ותראה להן כמה זה נפלא לחיות חיים עם נתינה ומשמעות.  

כמו שאנחנו רואות (תוך כדי נשימה לרווחה), כל המשאלות האלה לא התגשמו עד עכשיו, ואני די שמחה על זה, כי מי רוצה שהבתזוג שלה תרחיק נדוד על יכטה סחופת רוחות באוקיינוסים אין סופיים, ומי רוצה לחכות לפגוש אותה פעם בשבועיים, בימי הביקור, מאחורי זכוכית בנווה תרצה. 

שרהל׳ה, אהובתי, 
אני מאחלת לך שכמו שהמשאלות האלה לא התגשמו לך במשך 80 השנים שחלפו, גם המשאלות שיהיו לך במשך שמונים השנים הבאות גם הן לא יתגשמו. 
כי המשאלות שלי הן שתהיי איתי עד יום מותי, בבית בגבעתיים או בדיור מוגן מול הים, או בבית קפה או בארוחה משפחתית. שתחבקי את החתול וגם אותי, אבל לא יותר מדי, רק מדי פעם, ושתמשיכי לתקן את העולם, אבל בעיקר שתמשיכי לעשות מה שאת עושה הכי טוב, להתפתח, ולתקן בלי סוף את עצמך, כי את הזקנה הכי מתוקנת שאני מכירה, ושאנחנו, כמו שצעדנו בראש מורם עד שהגענו לגבורות, נמשיך לצעוד בדיוק ככה בצעד בטוח ובראש מורם גם לקבורות. 

>>>
הספרים של תמי, כי מי שמתחילה לקרוא אותה כבר לא יכולה להיגמל מזה: תישארי, הו מאמה.