חולצת פסים | סהר

>>>
פרוייקט חולצות הפסים של החברות שלי חוגג **20**.
לכבוד החגיגות: חולצת פסים של חבר.
לא סתם חבר: סהר שלו.

>>> מי אני: סהר שלו, כותב על אופנה ב"הארץ", עורך שותף (עם אייל דה-ליאו) את הגרסונייר, גר בתל אביב וחולם על ניו יורק.

>>> מי החולצה: חולצת פולו פסים של גאפ.

>>> איפה נפגשנו: באגף המציאות של גאפ, בקומה התחתונה של החנות בסניף ברודווי ליד ה-NYU, לפני 13 שנים. היא עלתה 5 דולרים, ולחשוב אם לקנות אותה או לא עלה יותר. מאז היא איתי, בשתי יבשות ועל פני יותר מעשור.

>>> מה אנחנו אוהבים לעשות ביחד: גם אם אני כבר לא לובש אותה הרבה, היא מסוג החולצות שאני יכול להסתובב איתן בבית, להירדם בהן ולצאת לקפה בבוקר בלי להעיף מבט במראה. היא אולי כבר מקומטת ומחוררת, חסרת שיק צרפתי ראוי ויוצרה בסין, אבל אני היא מזכירה לי את החופש האמריקאי ואת הקיץ החמוץ שנודף ברחובות של העיר.

>>> הבחירות של סהר:

01 Fantastic Man Magazine. אני אוהב ריח של מגזינים (ריי, לטיפולך), והריח של מגזין הגברים Fantastic Man הוא מסוג הריחות שמרגשים בכל פעם שהוא יוצא (פעמיים בשנה). אסופת ההמלצות, הפקות האופנה והראיונות עם גברים מרחבי הגלובוס תמיד מעוררים בי השראה גדולה.

02 היצירות של החברה הכי טובה שלי, תמר מוכנדורף. הן נמכרות כבר בעשרות חנויות בעולם, והיא זוכה להכרה לא רק כבובאית אלא כאמנית אמיתית. כל פגישה איתה – כאן, בניו יורק, בקהיר או באיסטנבול – היא קפסולה של השראות, והפסלים-בובות שלה ממלאים לי את הלב וגודשים את העין כל פעם מחדש.

03 בשמים של קום דה גרסון. לא יודע למה, אבל מאז שהתחלתי ללבוש את הבושם הראשון שלה, כל סדרה שהוציאה קוואקובו הוא מופת של הנאה חושית אינטלקטואלית. בין אם מדובר בסדרת הבשמים בריחות של ערים, סדרת הניחוחות הסינטתיים (בושם בריח של ניקוי יבש, זפת או גראג'!) או יצירת המופת של שיתוף הפעולה עם מגזין מונוקל, Hinoki1.

04 הספר Living Well is the Best Revenge. הספר הזה התחיל כמאמר של קלווין טומקינס במגזין New Yorker בשנות השישים. הוא סיפר את סיפורם של ג'ראלד ושרה מרפי, זוג אמנים אמריקאיים ואנשי חברה, שהגדירו את ה'חיים היפים' ושימשו השראה ליצירות רבות שהנציחו את "הדור האבוד" של שנות העשרים של המאה הקודמת, הגדולה והמפורסמת שבהן היא ספרו של סקוט פיצ'ג'רלד "ענוג הוא הלילה".

הם עברו לצרפת וחיו בפריז, אבל מה שהפך אותם למיוחדים היתה "וילה אמריקה", הבית שלהם באנטיב שבריביירה הצרפתית, שאותה הפכו לעיר קייט קיצית אופנתית, בוהמיינית ומשוחררת. ג'ראלד מרפי אימץ את מה שלימים הפך להיות המדים של הריביירה: חולצות מלחים, נעלי אספדריל וכובעי דייגים, הוא אהב לקחת בגדים שנחשבו פונקציונליים בלבד, כמעט בגדי עבודה, ולהפוך אותם לבגדים יומיומיים שלו, ואילו אחת מאורחות "וילה אמריקה" אמרה עליו: "הוא קנה מלא בגדים עם פסים וחילק אותם לאורחים שלו… זו היתה ההזדמנות של ג'ראלד למזג את שתי אהובתיו: אורחים ואופנה". "הייתי דנדי" הוא אמר לקלווין טומקינס, מחבר הביוגרפיה שלהם, "אהבתי בגדים שהיו חכמים, בלי שאבין באופנה או בסטייל, והתלבשתי כמו שרציתי. תמיד".

05 הסרטים של ווס אנדרסון.  הם משלבים סיפורים יפהפיים, סטייל הורס ותחושה שכולנו קצת עדיין ילדים, גם אם מדובר בילדים מגודלים בני ארבעים. השילוב שלו בין פופ, אופנה, מוזיקה ואתסטיקה היא מן המופלאות, והסרטים שלו תמיד גורמים לרצות לקפוץ למסך ולחיות שם לנצח.

>>>
סהר בוחר שיר:
True Romance של Citizens, להקה שחתומה בלייבל של קיצונה – קולקטיב אופנה ומוזיקה שאני אוהב במיוחד.
אגב, יש להם תמיד חולצות פסים שוות.

>>>
לכל חולצות הפסים בבלוג