הספקטרום הג'וליה רוברטסי

לפני כמה שבועות הוצפה הרשת בתמונות של ג'וליה רוברטס מהקמפיין של ג'יבנשי.
כתבתי אז את הטקסט הזה, שהופיע בטור "וידויים מתא המדידה" בזמנים מודרניים:

תהיתן למה כולנו, כאישה אחת, נרגשות כל כך מתמונות הקמפיין החדש של ג'וליה רוברטס לג'יבנשי? אולי כי התמונות האלה מסמנות את העובדה שג'וליה הגיעה זה עתה לנקודת הסיום של המסלול האופנתי שכולנו מייחלות לו: מנקודת ההתחלה כנערה חצי כפרית עם שאיפות ב"מיסטיק פיצה", ועד צילומים מלאי ביטחון ונטולי איפור לאחד מבתי האופנה הגדולים בעולם, זה שהיה מזוהה עד עתה בעיקר עם אודרי הפבורן. כולנו עברנו את המסלול של ג'וליה, חלקנו נמצאות קרוב יותר להתחלה, אבל כולנו שואפות לאותה נקודת סיום מלאת זוהר – אבל לא מתחנפת או מתנצלת.
בינתיים כולנו מבלות איפשהו על הספקטרום הג'וליה רוברטסי:

מיסטיק פיצה (1988), שלב החיפוש: כולל שיער גדול מדי, שמלות זעירות מדי ובדיקת גבולות.

אישה יפה (1990), השלב המביך: כולל אי־הידיעה איך נכנסים לחנות וגורמים למוכרת להתייחס אלייך יפה.

הוק (1991), שלב השיער הקצר: לא סתם קצר, קצר וצבוע אדום. ביג מיסטייק, יוג'.

תיק שקנאי (1993), השלב האופטימי: הרגע הזה בניינטיז בו לשנייה היה נדמה לך שמצאת את הסגנון שלך (הוא כלל ג'ינס צמוד וחולצת ג'ינס עצומה).

החתונה של החבר שלי (1997), שלב הנערה העובדת: כולל הבלייזרים והתספורת המדורגת. למרבה הצער, את מגלה שבמרוץ ההוליוודי לחופה את ובגדייך המסוגננים עומדים להפסיד לקמרון דיאז ושמלות הפסטל המגוחכות שלה.