ביפר, שלי, שלום

בתחילת שנות התשעים, אחרי שהשתחררתי ונסעתי למזרח, עבדתי בביפר.
בשבוע האחרון גיליתי שכמעט כל בנות גילי עבדו בביפר. בתחילת שנות התשעים, אני מתרשמת, או שהיה לך ביפר או שעבדת בביפר. או שהיית בן. האם עבדו בביפר גברים? אני לא מצליחה לזכור.

הנה עשרה דברים שאני כן זוכרת:

01 המוקד היה ברחוב הירקון והחלונות המערביים שלו השקיפו לים (בהמשך המוקד עבר לאיזור הבורסה ברמת גן, מה שהוריד משמעותית את המוטיבציה שלי).
02 הרבה הודעות מסעירות הועברו דרכנו, אבל בגלל הנטיה שלי לזכור את עצמי בתור הגיבורה של החיים שלי, אני כמובן לא זוכרת אף אחת מהן.
03 בשלב כלשהו היו במוקד כל כך הרבה מוקדניות שלא הייתי השלי היחידה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי בה יצא לי להיות במקום אחד עם עוד שלי. ולא סתם שלי אלא שלי יפה בצורה יוצאת דופן. הסיוט שלי באותה תקופה היה שמישהי תגיד למישהי אחרת ״הייתי במשמרת עם שלי״, והשניה תשאל ״איזו שלי, היפה?״ והראשונה תענה ״לא״.
04 אימנו אותנו לכתוב מה שיותר קצר וכמה שיותר מהר: ״דמיינו צוואר בקבוק של הודעות, ההודעות הקצרות יותר יעברו מהר יותר״. מדי שבוע, או חודש, פורסמה טבלה על הקיר ובה הציון של כל אחת מאיתנו. ציון שהורכב מזמן שיחה וכמות תווים. אני הייתי מאלה ששיפרו משמעותית את הממוצע של המוקד. האם הכירו לי תודה על תרומתי לקבוצה? ובכן, לא. השיחות שלי היו קצרצרות כל כך והקמצנות בתחום התווים מתקדמת כל כך שהוזמנתי מדי פעם לשיחות נזיפה במהלכן הושמעו לי שיחות מוקלטות המתעדות אותי עושה ככל שביכולתי לגרום לשיחה שנקלעתי אליה להיגמר.
05 במקביל לעבודתי בביפר הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב (זה היה בזמן שניסיתי להתקבל לבית ספר לעיצוב). אמנות רב תחומית, קראו לזה, אם אני זוכרת נכון (אני לא זוכרת נכון). למדתי קצת קולנוע, קצת תאטרון, קצת טלוויזיה, קצת ספרות, קצת תרגום. בקורס מבוא לתרגום חשפה המרצה מפה מאולתרת על הקיר. המפה הציגה איור של כמה רחובות בעיר גנרית: רמזור, שלט עצור, מעברי חציה, חתול, תיבת דואר, מכבסה. המשימה היתה לכתוב על פתק הוראות הגעה מנקודה כלשהי על המפה אל המכבסה. מטרת התרגיל: להראות שיש דרכים שונות לבטא את אותו הדבר. כולנו כתבנו על פתקים את הגרסאות שלנו להוראות ההגעה. בשיעור שאחריו הקריאה המרצה שני פתקים שנבחרו בקפידה כדי להדגים קיצוניות. בפתק הראשון היו הוראות מפורטות (המרצה: נכתב על ידי אדם רעב לקשר) והפתק השני היה הפתק שלי. היה כתוב בו: רמזור שני ימינה (המרצה: הנה אדם שמנסה לגרום לשיחה שנקלע אליה להיגמר).
06 בראש המקלדת שהשתמשנו בה היו מקשי קיצורי מקלדת שנועדו לעזור לנו להקליד במהירות ולחסוך תווים (לידיעתכן, גם רווח הוא תו). במקום להקליד ״התקשר ל״ (שבעה תווים), ליחצי על מקש בודד עליו כתוב ״הת ל״ (ארבעה תווים בלבד). עוד מקשים: תודה. בבקשה. הבא. כשתוכל. שלום.
07 בתחילת כל שיחה הונחנו להגיד: ביפר, השם שלך, שלום – ושישמעו את החיוך. חלק גדול מהמתקשרים היו גברים. כך למדתי שאם את אומרת את השם שלך לצד המילה שלום ועוד מעיזה להשמיע חיוך, הגבר בצד השני יחשוב שאתם במערכת יחסים.
08 המשמרת המועדפת עלי היתה משמרת לילה. זו שמרוויחים עליה 150%, שנדיר שתצטרכי להטריד את עצמך במהלכה בהעברת הודעות, ושיכולת לקבוע להעביר אותה עם חברות, מה שהיה הופך את הארוע למסיבת פיג׳מות בתשלום.
09 המתקשרים השנואים עלי היו מעבירי ההודעות הקבועים, אלה עם הכבוד למילה. אלה שידעו שאני אעשה כמיטב יכולתי לקצר את ההודעה שלהם. ״אני עומדת להקריא הודעה ארוכה״, היתה מזהירה אותי האלמונית שעל הקו. ״ואני אבקש ממך בסוף להקריא אותה כדי לוודא שלא שינית פסיק.״ מה הכיף בזה, גיברת? את מעט ההנאה שיש לי במשמרת את מתכוונת לקחת לי? חברותיי למוקד חיכו משמרות שלמות להודעות מהסוג הדרמטי, הסודי והרומנטי. אני לא הייתי שם בשביל תוכן חינם. אני לא הייתי מוקדנית ביפר, אני הייתי אבירת הג׳דיי של הלקוניות.
10 עד היום זכורה לי זו שביקשה לשלוח לבעלה בשישי בבוקר הודעה בסגנון: בדרך הביתה כשתגמור את הסידורים תעצור אצל משה ותביא גרעינים שחורים, גרעינים לבנים, בוטנים מלוחים, קשיו, פיסטוקים. בעצם תביא מה שבא לך. הטקסט המזוקק ששלחתי, רגע השיא שלי בעבודה של שנתיים: הבא פיצוחים.

>>>
למי שאומר לי שאני טיפוס מסוג עושה-מה-שהוא-יכול-על-מנת-לגרום-לשיחה-להיגמר, אני אומרת:
I'm beautiful in my way
Cause God makes no mistakes