אמהות | ילדים | רגעים
תכירו את עדי, פסיכולוגית, מטפלת ויועצת, חיה במושב עם יואב, אמא של יסמין והלל (נחתו לא מזמן אחרי שנה בברקלי, התמונות צולמו שם)
צילמה: נירית גור-קרבי
>>>
עדי אומרת:
שני ילדים / כרעיון, שניים זה לפעמים מעט לי (בכל זאת אחת מחמישה), אבל במציאות של היום שני ילדיי מספיקים לי ומספקים אותי. אני מקווה שכשכולנו נגדל מעט, נאמץ או נהיה משפחת אומנה.
ברקלי / כשנסענו לשם אמרה לי מישהי שהדבר הרע היחידי שיש לה לומר על ברקלי זה שהיא כבר לא שם. אני מסכימה חוץ מתיקון קטן: הבעיה היחידה בברקלי היא שאני כבר לא שם. המון דברים הפכו את המקום הזה לנעים כל כך בשבילי וקצרה היריעה אבל חוץ מהעובדה ששנה שלמה הסתובבתי ללא עיגולי הזעה, זה היה מפגש עם מקום רגוע ומאוד שפוי, ולמי שבאה ממקום, איך לומר זאת בעדינות; מ ו פ ר ע כמו ישראל זו הקלה גדולה. ברור שהייתי שם זרה ורק לרגע ושגם לברקלי יש את הצדדים הפחות מחמיאים שלה, אבל אצלי בראש היא נשארה סופר מודל. החזרה לא פשוטה ומטלטלת מהרבה בחינות אישיות אבל מעבר לזה, אין לי ברירה אלא להודות בפני עצמי שישראל, הבית שלי, מאז וכנראה לתמיד, היא מקום שקשה לי לחיות בו. שיהיה ברור: החיים שלי פה הם טובים, המשפחה החברים ובכלל אנשים, אין על זה, אבל מפחיד פה. שלא לדבר על זה שחם, אוף כמה חם פה.
שגרה / עוד אין שגרה, הכל עוד ממש פרום ולא ברור. חזרנו רק לפני חודש, אחרי שנה שהייתי בעיקר אמא ובמעבר משם לפה אני מחשבת הרבה מסלולים מחדש. אני מקווה שאמצא איזו דרך לשלב בין עצמי, עבודה והמשפחה (באמת בהצלחה לי).
בקרים / כשיש פעוט, הבקרים יכולים להיראות כמו לילה, כנראה בגלל שאת מתעוררת ברבע לחמש בבוקר. עד שמונה, אני מספיקה: לטייל אתו במושב על אופניים, להאכיל את אפולו הסוס וכנען הכבשה, לעשות פאזל, להכניס כביסה, להוציא ולתלות אותה ולהכין ארוחת בוקר. לפעמים זה הבוקר של בן זוגי ואני זו שישנה.
שש לפנות ערב / הזמן הכי נעים ביום מופיע מתישהו סביב שש אחה"צ. החום הכבד והאור המסמא הופכים לרוח ולשקיעה ולרגע נעים ורך. אנחנו בחוץ על ערסל, מחצלת, מטיילים, נפגשים ושום דבר לא בוער. עד שמתחילים תקתוקי ארוחת ערב, מקלחות, השכבות.
מדיטציה / יש סיגריית סוף יום שהיא נחמה פורתא, אבל באמת באמת אני נרגעת כשאני יושבת למדיטציה. אני עושה את זה כבר הרבה שנים, לרוב לא למספיק, אבל בכל פעם שאני מצליחה להתיישב אני מגלה שוב את הדרך הביתה.
לקרוא / לרוב יש לי כמה ספרים ליד המיטה אבל כבר שנים שהם שם יותר בתור קישוט. מעטים הספרים שאני מצליחה לצלוח עם העייפות, ולרוב אני בוחרת להשקיע את חמש דקות הערות שנותרו לי בקריאה של ספרי עיון. עכשיו אני קוראת את "לחיות עם המוות", ספר על טיפול בנוטים למות ובמשפחותיהם.
ללבוש / אני אוהבת מאוד בגדים אבל לא כל כך נוח לי עם רעיון הקניה. החיים בארה"ב חידדו את הקונפליקט, יש הרבה בגדים יפים ובזול, כל יום הרשתות הגדולות מנסות לפתות אותך עם איזה סייל "חד פעמי", אבל קשה שלא לחוש איך הריטואל הזה של שופינג רק מייצר ניכור וריקנות. אני מצאתי לי איזה פתרון ביניים. האיזור שגרנו בו מלא בחנויות יד שנייה ומצאתי את עצמי, כמו לפני עשרים שנה, מחטטת בערימות הבגדים המשומשים. עכשיו במושב אני פטורה מהקונפליקט, אנשים מרגישים שהמרחב הציבורי הוא גם חלק מהבית שלהם. זה דבר יפה כשלעצמו אבל בהקשר האופנתי זה אומר שאנשים מסתובבים בטרנינג ובקרוקס.
>>>
The first time, ever I saw your face
I thought the sun rose in your eyes
And the moon and the stars
Were the gifts you gave
To the dark, and the endless skies
