תקשורת סינכרונית

האתגר: שיחרור. לטובת צילומי עונת החורף של גוסטה,, החליטה איילה מרומי לנסות משהו חדש: היא שלחה את הבגדים אל שלוש בלוגריות שהיא אוהבת, והן צילמו והצטלמו בלי שאיילה היתה שם או יכלה להגיד מה היא חושבת.

01 אור לפיד, סטודנטית לתקשורת חזותית בבצלאל (צילם אותה אדם טורם).
02 הבלוג   של עודי סנש, מפיקה וסטייליטית, סטודנטית לאמנות רב תחומית בשנקר (שנמצאת כרגע בתכנית חילופי סטודנטים בפריז) ושל אלון שסטל, צלם אופנה ואמנות שחי בפריז ועובד, בין השאר, עם COMME des GARCONS.
03 לי מהבלוג המושלם stylebee. לי, אגב, היא ארטדיירקטורית קנדית שאיילה הכירה במקרה דרך האינסטגרם.

עמוד הפייסבוק של גוסטה

>>>
זה מזכיר לי (או: סיפור אישי עם יותר מדי מידע):
כשהיינו בקליפורניה י' עסק בפגישות בלתי פוסקות. באחת הפגישות הוא נתקל במישהו שסובל מהפרעה דומה לשלי.
הוא עלה על זה כשבן שיחו סיים את הפגישה במילים:
יש לך את מספר הטלפון שלי, אבל אין טעם שתשתמש בו, אני עובד רק עם מיילים או סמסים.
אני לא מאמין בתקשורת סינכרונית.

>>>
so I stayed true to the things I knew when I was younger
And human life was all but left to hunger
'Cause when I stray from the truth as I grow older
Too much leaves an empty hollow hunger