מלמעלה: מיו מיו, cos, פרואנזה שולר

התחזית משוכנעת שלא רק שסניקרס צרים עם סוליה הכי-דקה-שאת-יכולה-לשאת ישתלטו על העונה הקרובה, אלא שהם כאן להישאר כמה עונות.
מה שהתחיל בשנה שעברה אצל דריס ון נוטן, זלג השנה לכל בתי האופנה (מיו מיו, סטלה מקרטני, להמשיך עם הניימדרופינג?) ולכל הרשתות שטרחו מיד על פרשנויות משל עצמן.
הסניקרס מתכווצים, הכריזו ב׳ווג׳ הבריטי.
למה זה קורה דווקא עכשיו? ההשערה הרווחת גורסת שאחרי כמה שנים תחת שלטון הסמבה של אדידס, הבשלנו למשהו צר יותר.
אם להיות פיוטית יותר נראה לי שמדובר בשילוב של שני אלמנטים רוחניים: רצון להתקרקע ושאיפה לקצת עדינות.

>>>
סיפור אישי עם יותר מדי מידע: לפני כמה חודשים הזמנתי זוג נעלי טאקוונדו ללא שרוכים של אדידס. הרגשתי מאד מיוחדת, כאילו הבחירה שעשיתי מנותקת לגמרי מטרנדים ואפקט העדר ומבוססת על מאה אחוז טעם אישי. הזמנתי אותן ובמקביל הדחקתי לגמרי שכל זה קרה תוך שאני גוללת בסטורי של צלמת דנית שאני מחבבת שהעלתה תמונה של עצמה משדה התעופה, מחכה למזוודה בעודה נועלת טאקוונדו שחורות (בלי שרוכים). נכון, אני הזמנתי אותן בלבן, אבל שם בערך נגמרה המקוריות. מה רבה היתה הפתעתי חודשים לאחר מכן כשהאינטרנט קרס תחת מפולת כתבות על חשיבותן של נעלי הטקוואנדו (האם הטאקוונדו הן הסמבה החדשות?). ככה זה.

סניקרס עם סוליות דקות (רשימה לא מחייבת, בעיקר הייתי זקוקה לריפוי בעיסוק):

01 אדידס טוקיו (כן, גם אדידס טוקיו כבר יש לי, מיוחדת שכמוני)
02 טאקוונדו כסופות
03 abra
04 ניו באלנס 471
05 נייק (גם אלה וגם הניו באלנס לא כל כך שטוחות, אבל מאד slim)
06 זארה
07 אדידס Japan
08 מייזון מרג׳יאלה
09 פראדה
10 סלין
11 H&M
12 סטלה מקרטני

>>>
הבעיה היחידה עם הטרנד המאוד יפה הזה: לא מתאים להליכות ארוכות כשאת בגילי (נראה כמו סניקרס, מרגיש ברוב המקרים כמו נעלי בלרינה).