ברוכות הבאות לפרק השני ב״עולות שלב״: פרויקט חדש בבלוג ששולח אותי לבתים של חברות שנמצאות כמה צעדים קדימה בשביל ושהסכימו לתת קצת ספויילרים.
ככה תיארתי את זה בפרק הקודם (למי שפספסה, הנה הוא):
בשלוש מילים: הכנה לגיל המעבר.
בהרבה יותר מילים: הכנה לגיל המעבר תוך הבנה שלא מדובר רק בגלי חום, אלא גם ברצון לפתוח את כל מוטת הכנפיים שלך, ואם אפשר אז שיהיו גם תמונות יפות.

>>>
האורחת הפעם היא עירית בירן, 58, שבטח כבר נתקלתן בה, בחיים האמיתיים או פה. הכרתי את עירית לפני כמה שנים דרך הבלוג כשהיא הזמינה אותי להתנסות בעבודת אבניים בסטודיו שלה במושב שדה ורבורג. מאז היא כבר הקימה את Studio NoW, סטודיו מהחלומות ביפו, שיש בו גם חלל אירוח וקיר גלריה שמציג אמנים מתחלפים.
אני אולי הכרתי את עירית כקרמיקאית ומארחת מחוננת, אבל מהר מאד גיליתי שהיה לה גילגול קודם, אותו בילתה כעורכת דין שחיה בחליפות מחויטות.

מתי היא עשתה את השינוי? אתן יכולות לנחש. בכל מקרה, הנה מתחילות:

בואי נתחיל מהפרטים היבשים
אני בת 58, נשואה ואמא לארבעה – שלושה בנים ובת. נולדתי ברחובות וכיום גרה במושב שדה ורבורג. מיד אחרי הצבא למדתי משפטים באוניברסיטה העברית, משם עברתי לתל אביב ומשם, בהמשך הדרך למכבים. עד כאן מספיק יבש?

תארי קצת את הגלגול הראשון שלך
את ההתמחות בעריכת דין סיימתי כשהייתי בחודש תשיעי, ובעשרים השנים הבאות עבדתי כעורכת דין בתחום התאגידים ושוק ההון בין לידה ללידה וגידול ארבעה פעוטות. אחרי שנולד הילד הרביעי יצאתי לשבתון ועשיתי תואר שני במנהל עסקים של אוניברסיטת תל אביב וקלוג. חשבתי שהתואר הזה ישלים את כישוריי כעורכת דין בעולם העסקי ובניהול משרד עורכי הדין שבו הייתי שותפה. אחרי הלימודים חזרתי לעריכת הדין.

ברוכה הבאה לגיל 45
בגיל 45 בפעם הראשונה הרמתי רגע את הראש והתחלתי לחשוב ולהתבונן פנימה. אמנם היו אז גם נסיבות חיצוניות שהובילו לרצון לקחת רגע ולחשוב על עצמי, אבל ההרגשה שלפתע הספקטרום מתרחב מעבר למבט הטיפולי במשפחה היתה מאד משמעותית. היא התאפשרה, להערכתי, בזכות ירידה ברמות ההורמונים האחראיים לגישה האימהית. עזבתי את משרד עורכי הדין בלי אסטרטגיית יציאה ברורה מעבר לצורך להיות פנויה יותר למשפחה, והאמונה שבטח אחזור ואשתלב בחיים העסקיים עם סל הכישורים שצברתי. למציאות היתה תכנית אחרת. ״חוג״ קרמיקה שלקחתי כדי להכין כלים להגשת האוכל שאהבתי להכין הפך לרומן טוטאלי ולהבנה שהחומר ראוי להיות הציר המרכזי שלי. הפתיחה של הסטודיו ליד הבית אפשרה לי בזמנו את הגמישות שהייתי צריכה באותן שנים כדי לשלב בין עבודה למשפחה.

עם יובל (מימין) וירדן – חלק מהצוות הנשי בסטודיו NoW ביפו

מתי הרגשת שמשהו משתנה?
הכניסה ההורמונלית שלי לגיל המעבר היתה די קלה. נהניתי ממחזור סדיר עד גיל 56, וגם כשהוא פסק לא סבלתי מתסמינים קיצוניים אלא משינוי זוחל של שינוי באנרגיות הפיזיות. וכן, יש גם חדשות טובות: המיגרנות שסבלתי מהן עד אז פשוט נעלמו, זו השפעה דרמטית וחיובית על איכות החיים. מעבר לכל אלה, ההשפעה הדרמטית ביותר היא ההתוודעות למושג העייפות ולמגבלות הגוף. אם פעם יכולתי לתכנן כל יעד ומשימה ולדעת שאני יכולה לסמוך על הגוף שיסחוב, היום זה כבר לא ככה. לגוף יש אג׳נדה משלו והיא מחייבת התחשבות וצניעות. אני עדיין עובדת בטורבו אבל הקצוות הצטמצמו. אני כבר לא עושה ספורט בעצימות גבוהה, כבר לא קמה בחמש וקשה לי להמשיך ולבלות אחרי יום עבודה אינטנסיבי.

איך את עם הורמונים?
בגלל כאבי מפרקים שהגיעו עם הפסקת המחזור בשילוב עם היסטוריה משפחתית בנושא, אני מנסה טיפול הורמונלי שעוד לא ברור אם יועיל.

תופעת לוואי נפוצה: קשב פנימי
השינוי הפנימי הרבה יותר דרמטי מהפיזי. בתהליך של שנים הגעתי, אני חושבת, לקשב כמעט מלא עם עצמי וגם לאומץ לממש את מה שאני שומעת. התהליך הזה, שהתחיל בגיל 45 עם העזיבה של עריכת הדין והפתיחה של הסטודיו ליד הבית, עלה שלב. רציתי להתקדם, למצות את הזהות החדשה שלי עד תום ולהגשים את החלום במלואו. פתיחת הסטודיו ביפו היא הפרי של התהליך הזה. היום אני יודעת להגיד שתהליך השינוי מהווה – אם להשתמש בשפה ציורית – גם השלמת מהלך של יציאה מהפטריארכיה.  גדלתי עם אבא סמכותני מ א ו ד. אדם מדהים ופטריארך למופת. בחיים המקצועיים עבדתי במשרדי עורכי דין גבריים ועם לקוחות עסקיים שגם הם הגיעו מעולמות גבריים, ורציתי להצליח במגרש שלהם. היה לזה מחיר. היום, עם העזיבה של העיסוק הזה ובהמשך גם הפרידה מהסטודיו הצמוד לבית לטובת מרחב עצמאי עם צוות נשי מהמם, ואני כבר לא רואה את הפטריארכיה במשקפת.

איך נראים הימים שלך?
העבודה בסטודיו שואבת את כל כולי. מהכנת הכלים דרך ניהול הצוות, החנות, יצירת שיתופי פעולה וייזום אירועים ועד ניהול הבלוג והרשתות החברתיות. אני עובדת שישה ימים בשבוע. הבקרים הם החלק האיטי של היום. אני משתדלת ארבע פעמים בשבוע לשלב פעילות ספורט מותאמת שלב: פילטיס, שחיה, הליכה וכוח. יותר תנועה ופחות אדרנלין. שעות הבוקר הן גם השעות היפות לכתיבה. אחר כך אני נוסעת לסטודיו ביפו. בערב אני חוזרת וצונחת. מה שכן, אני מקפידה לסגור את היום עם כוס יין לבן צונן. אולי שתיים.

איך הנשים במשפחה השפיעו על ההתבגרות שלך?
חוץ מהיכולת להקשיב לעצמי והאומץ לממש, אני מושפעת גם מתחושה הולכת וגוברת של בהילות. אמי נפטרה בגיל 57 לאחר מאבק בסרטן שד. אני כבר מבוגרת ממנה במותה. הייתי בת 26 כשהיא חלתה ובת 30 כשנפטרה. מעבר לטרגדיה שבמותה בדיוק בשלב שבו התחילה ליהנות מהחיים לאחר יציאה לגמלאות אחרי שלושים שנות הוראה, המוות שלה מנע מאתנו את האפשרות של יחסי אם ובת מול האימהות שלי וההתבגרות שלה. החוסר שלה כדמות בחיי הבוגרים ובחיי ילדיי הוא עצום. אני חושבת שלו נשארה בחיים היתה לה השפעה מאזנת על המירוץ ההישגי שלי, וגם היתה לי למשענת. שתי השפעות שאולי היו משפרות את ההתמודדות שלי עם האתגר של שילוב קריירה ומשפחה.

משהו שלמדת ויכול לשפר את החיים של כולנו?
אחד מיתרונות הגיל או השלב הזה בחיינו הוא התרחבות אפשרויות הבחירה. התכתיבים החברתיים פרומים יותר. אם קודם המסלול היה, לפחות עבורי, מאד מוכתב (צבא, השכלה, פרנסה, אימהות), מגיע הרגע שבו רוב המשימות מאחורייך ויש לך יותר חופש בחירה. יש מי שירצו להאט ומי שירצו להאיץ. יש מי שירצו לפרוץ ומי שיעדיפו להתכנס, וכל הבחירות לגיטימיות.
הטיפ שלי הוא דווקא לצעירות יותר: להגיע לגיל החירות עם ארגז כלים שיאפשר בחירה. ארגז הכלים הזה כולל כישורים וידע וגם את הכוח לקבל החלטות ואת היכולת להאמין בעצמך וביכולת שלך לממש את ההחלטות.

>>>
?Time Well-spent, that's what it's all about –
Yeah, I think so –
(דיאלוג חשוב בעונה השניה של ׳הדב׳)
>>>
בתחילת השנה עירית הזמינה אותי לעשות איתה ארוע בסטודיו, והשיר הזה פתח את הפלייליסט שהכנתי לסוף השבוע הזה: