עולות שלב | ליליאן ברטו

ברוכות הבאות ל״עולות שלב״, פרויקט חדש שאני חולמת עליו כבר הרבה זמן ושרק הגיוני לצאת איתו לאור בתחילת התקופה שלי כעצמאית.
מה יהיה פה? שיחה והצצה לחייהן של החברות שלי, אלה מהן שחיות קצת יותר שנים ממני ושהסכימו לעזור לי למפות את השבילים שהתחלתי לצעוד עליהם.
בשלוש מילים: הכנה לגיל המעבר.
בהרבה יותר מילים: הכנה לגיל המעבר תוך הבנה שלא מדובר רק בגלי חום, אלא גם ברצון לפתוח את כל מוטת הכנפיים שלך, ושיהיו גם תמונות יפות.

>>>
הכוכבת הראשונה של המדור היא באמת כוכבת, בכל קנה מידה: ליליאן ברטו, 56, שהדרך הקלה להציג אותה תהיה להשתמש במילה ״שחקנית״ (לטובת מי שרוצה להרחיב הנה לינק לויקיפדיה, שם תמצאו מילים כמו זוכת פרס מסקין ופרס התיאטרון), אבל מדובר ביזמית ברוכת כשרונות, כולל הכשרון לבחור בני זוג וילדים מוצלחים במיוחד. בנוסף לכל אלה ליליאן היא גם אחד האנשים הכי מצחיקים שפגשתי, והיא גם בשלנית, ומארחת וחברה נפלאה ואישה נדיבה מאין כמוה.
דוגמה לנדיבות יוצאת הדופן היא המוכנות לשתף את סיפור המעבר שלה.
מתחילות:

מה היה הדבר הראשון שגרם לך לחשוב שמשהו פה משתנה? 
מצב הרוח. כבר בגיל 38 הרגשתי שמשהו משתנה. לא ידעתי להגדיר את זה או להסביר אבל הרגשתי שמשהו קורה. כאילו התחילה פרידה איטית מכל מה שהרגיש לי צעיר ורענן. שנתיים התכוננתי ליום הולדתי ה40.  בבוקר יום ההולדת פקחתי עיניים – ואני לא אשכח את זה – מולי היה בן הזוג שלי שהביט בי ממרחק אפס, מחייך ואומר – את רואה? לא קרה כלום. זה היה הדבר שהכי הייתי צריכה לשמוע.
עם גיל 40 הגיעו כל כך הרבה דברים טובים – אמהות לילדה שנייה, יצירת התא המשפחתי החדש שלנו אחרי שהתאלמנתי, תפקידים נהדרים, שימוש בנסיון שצברתי כדי ליצור לראשונה פרויקטים עצמאיים על במה, חברויות חדשות טובות, שותפויות אמיצות, משפחתיות חזקה, וככה איכשהוא החליק לי המעבר הזה בגרון בקלות.

לגיל 50 כבר נערכתי רצינית ודרוכה, ידעתי שזה כבר לא יחליק בגרון גם עם שמן קיק, התכוננתי לפרידה דרמטית. מצד אחד, והשד יודע איך זה קרה, בקרב חברותיי בנות גילי נושא הגיל והמעבר המאיים אליו חלף מעל הראש בקלילות, או יותר מדויק בדממה וניתוק מהמציאות, כמעט ללא מילה או שיחה וכל נושא אחר תפס מייד מקום הרבה יותר מרכזי ומשמעותי.
לא דסקסנו הורמונים כן או לא, או את הפחד ממתקפה הפיזית והנפשית שעמדנו להתמודד איתה, והאפטר פרטי טפטף לאט לאט .

אני זוכרת שלפני שנים, אחד האחים של בני נפרד מחברתו הראשונה המתוקה והמקסימה שאהבתי מאד, הם היו בני שש עשרה או שבע עשרה. שבועיים אחרי הפרידה קבענו היא ואני לקפה. היו לה עיני תכלת יפהפיות ואני זוכרת שהיא הגיעה לפגישה וראיתי מבט חדש בעיניים שלה שהיו עדיין נפוחות מבכי והיא סיפרה  לי שהיא אמרה לאמא שלה – למה לא סיפרת לי שזה כל כך כואב? 
וחשבתי על זה שגם אמא שלי לא סיפרה לי. ואולי זה דבר שקשה לספר לבת שלך כשהיא עוד לא שם.
הגעתי לא מוכנה.
כשהתחילו הסימפטומים הרגשתי תחושת בדידות תהומית ללא כל קשר לזוגיות המשובחת שלי. משהו קרה ביני לבין עצמי שתבע ממני התבוננות פנימית עמוקה וחישוב מסלול מחדש.
אני זוכרת בעיקר שלושה מצבים קיצוניים:
> גסיסת המחזור החודשי שהיתה אחד הרגעים העצובים בחיי.
> את בוקר יום הולדתי ה-50 כשיצאתי לריצה של שמונה קילומטר, חזרתי הביתה ופשוט זלגתי לרצפה בבכי ולא הצלחתי להפסיק.
> עצבות תהומית קיומית חדשה שמסוגה לא הכרתי.
בבחירה הטבעית שלי אני פחות מתייאשת ויותר מתמודדת אבל אולי גם לפעמים לא מספיק מתעכבת כדי שלא יכאב מדי וככה עד עצם הרגע הזה לא ברור לי איך להתמודד ומה אני אמורה לעשות.

היה לך מידע בשלב ההוא?
לא היה לי מידע, לא ידעתי אפילו מה לחפש ,לא הייתי מודעת לזה שאני צריכה לחפש, אפילו הורמונים לא העלתי על דעתי לקחת, אולי כיון שרוב התופעות שהיו לי לא היו נוראיות ונראה לי שבעיקר כי סמכתי על האופטימיות שלי ולא הבנתי שבעצם התחלתי ריצה למרחקים ארוכים שהמסלול שלה לא ידוע, לא צפוי ובעיקר מאד ארוך. 
לקח לי כמה שנים להבין שהעובדה שאני כבר שנים לא ישנה לילה אחד רצוף וההרגשה שהקרקע נשמטת תחת רגליי,  נעוצה במצבי ההורמונלי או האי הורמונלי החדש .
אני זוכרת שחברה התקשרה אליי יום אחד מבועתת וסיפרה לי על דימום וויסתי בלתי נגמר והיתה בטוחה שהיא חולה במחלה סופנית. לשמחתה כבר ידעתי ויכולתי להרגיע אותה שהיא בסך הכל בתהליך פרידה מהמחזור החודשי שלה.
סביב גיל 50 נפסק לי המחזור ואני זוכרת את הדקירה בלב כשהבנתי רשמית שלעולם לא אלד יותר עוד ילדים. עוד הרבה לפני כן וויתרתי על עוד ילד/ה כי חיכיתי לאיזו הפקה בתיאטרון איזה שנתיים, אז אמנם כבר ידעתי אז שכבר לא יהיה לי עוד ילד/ה אבל האפשרות היתה קיימת ופתאם כבר לא והעובדה הבלתי הפיכה הזו מאד העציבה אותי.

איפה את נמצאת היום מהבחינה הזו? עדיין במעבר? כבר חיה את הדבר עצמו?
חיה את הדבר עצמו כבר מזמן. 
מה הגרלת מכל הסימפטומים?
גלי חום, דפיקות לב, מצבי רוח, חוסר שינה. הכל.
איך זה להתבגר במקצוע שלך? 
במקצוע שלי זה לא פשוט. בראיונות לתקשורת לקראת פרויקט חדש שעולה היה מקובל לא לעשות מהגיל עניין והמסר שעבר היה שעדיף לא לפתוח את זה. גם בתיאטרון, כשלפעמים הצעתי לשחק תפקיד שעניין אותי של דמות מבוגרת ממני, קרה שנעניתי שלא כדאי לי להקדים את המאוחר כי בסוף אגרום לכך שילהקו אותי רק לתפקידים של מבוגרות. 
במילים אחרות המסר היה שעדיף להעמיד פנים שאת צעירה יותר ואז אולי זה גם יקרה, או לפחות המציאות תוסתר לעוד קצת.
צמצום כמות הפנים המבוגרות או המקומטות על המסך כאילו שמדובר ביחס ישיר למצב דמוגרפי, גם זו מציאות שעדיין לא השתנתה והיא תורמת במקצוע שלי להרגשה הקשה שהחל מגיל מסוים את בסכנה מקצועית וצריכה להעצים את המאבק כדי לשרוד.

איך הקצב שלך היום?
אני מניחה שהקצב שלי השתנה ביחס למה שהיה לפני עשור, אבל אני כן מרגישה שיש בי אנרגיה חזקה ובעירה פנימית ותשוקה ואהבה וסקרנות והתלהבות גדולה מהרפתקאות חדשות.

איך נראה היום שלך?
יקיצה טבעית מוקדמת, אספרסו קצר על הבוקר. שלוש הליכות ספורט מהירות בשבוע של 8 קילומטר ובסופן משקולות, בשאיפה להוסיף שיעור חתירה או יוגה ובהצלחה חלקית מאד.
ואז אני חיה בסדר יום משתנה את רוב היום – אלא אם יש לי חזרות או פגישה – אני מעבירה בבית שלנו שאני מאד אוהבת ושמקנה לי שקט ורוגע.
אם אני לא בתקופת חזרות אני בדרך כלל מנסה ליזום פרויקט חדש ועובדת עליו במשך היום במקביל לכל השאר.
אני מאד אוהבת לאכול ויציאה למסעדה או לארוחה אצל בשלן או בשלנית טובה מאד משמחים אותי.
וגם מאד אוהבת יין, כל יום מסתיים בכוס או שתיים, אם אני בחברה אז יותר.  לאחרונה מכורה לסדרות שהן שיר הערש שלי.

מה למדת מהנשים במשפחה שלך על התבגרות וזיקנה?
עד פברואר האחרון, חייתי במשפחה בת ארבעה דורות של נשים: סבתא שלי, אמא שלי, אני ובתי.
סבתא שלי אהובתי שנפטרה בגיל 104 וחצי, היתה אשה חכמה, מודעת, נשית, סקרנית, מפותחת ומתחדשת, עם אנרגיה יוצאת דופן שתמיד אהבה לדבר על הכל והיא לימדה אותי לא לפחד מהחיים ולהנות מהרגע.
היא הסתירה את הגיל שלה עד שהגיעה לגיל 90 (מצחיק שפעם אפשר היה לעשות את זה).
כשמלאו לה 90 הצלחתי לשכנע אותה לחשוף את גילה כדי להשוויץ ולהנות מההישגים הפיזיים והמנטליים שאיתם היא הגיעה לשנות ה90.
מאז ומתמיד ולמרות ההסתרה, היא קיבלה את הגיל שלה ואת השינויים שהוא היה מביא איתו ושנים ארוכות היתה בטיפול פסיכולוגי שמאד עזר לה לעמוד באומץ מול מה שהחיים זימנו לה. כשהיא התבגרה היא קיבלה בהשלמה את הירידה בתפקודים השונים ולא התעכבה בגלל עניני נראות חיצונית. היא שמה מכשירים באזניים כשכבר לא שמעה טוב, והלכה עם מקל כשכבר היתה פחות יציבה ובהמשך עם הליכון וכו׳.
במבחן הבחירה בין פגיעה באיכות חייה לבין להודות בעיני העולם שהיא התבגרה, לא היתה שום שאלה. היא מודל ההשראה שלי.

טיפ אחד שקלטת מהן או שלמדת בעצמך ויכול לשפר את החיים של כולנו?
יש את המשפט שאור ישראלי כתבה לי בסוף המופע ״חוצפה שלא תאמן״:
אם החיים מעיפים אותך, תלמדי לעוף.

>>>
אגב, אני חושבת שעוד יש מקומות ליוזמה הנוכחית של ליליאן ועירית בירן: דינר עם ג׳וליה. ארוחה (אני בטוחה שמי שמגיעה תאלץ ללמוד לאכול ולצחוק במקביל) בהשראת ג׳וליה צ׳יילד.

>>>
סוג של סיפור אישי עם יותר מדי מידע:
בן הזוג של ליליאן, מורן פלמוני, הוא אדריכל (שתכנן את הבית שלהם) אבל גם מומחה לברוס ספרינגסטין (יש להם תמונה שלו ממוסגרת בבית). סביב יום הולדתו החמישים הוא ביקש מליליאן שתסכים לבוא איתו להופעה. זה היה חלום שלו והיא החליטה שהיא תגשים לו אותו: ״רק שהייתי בטוחה שאבלה את השלוש וחצי שעות של ההופעה נעולה בתא שירותים בשיחות עם חברות כדי להעביר את הזמן.״ מה שקרה הוא שברגע שברוס עלה לבמה, ליליאן התחילה לבכות ולא הפסיקה עד שהוא ירד.
כשהיא סיפרה לי את זה, הבנתי שני דברים: 1. אני חייבת להגיע להופעה שלו. ו-2. אסור לי לשכוח טישו.

כך שברגעים אלה ממש אני אורזת כדי לטוס לראות את ברוס ספרינגסטין בפעם הראשונה והבלוג יוצאת לחופשה של שבוע.

זה השיר שלו שליליאן הכי אוהבת:
With a chance to make it good somehow
?Hay, what else can we do
Except roll down the window and let the wind blow back your hair
Well the night busting open
These two lanes will take us anywhere