לעצב בעולם משתנה | אביבה זילברמן
אביבה זילברמן בחנות שלה במלצ׳ט, אוגוסט 2019
>>>
It’s about surviving, of staying around long enough to say all the things you want to say
(המעצב ג׳ונתן אנדרסון בראיון לניו יורק טיימס)
>>>
עוד הוא אומר שם:
I love fashion but I will not let fashion dictate me
מעצבים ומקומם בעולם החדש – עולם בו יש יותר מדי מהכלֿ, זה אחד הנושאים המעניינים היום. לפחות אותי (הספר של מיכל לוי ארבל ושלי מתעסק בדיוק בזה וייצא בחודשים הקרובים).
>>>
המעצבת המקומית אביבה זילברמן עושה את זה: מזהה שהעולם משתנה, ומשתנה. בתחילת אוגוסט היא כתבה בעמוד הפייסבוק שלה על השינוי שהיא עושה באופן בו היא פועלת (מייצרת פחות, לא עושה קולקציות עונתיות), יוצרת ומוכרת (ללא הנחות סוף עונה, אבל כן עם איזור בחנות בו נמכרים עודפים במחיר נמוך וקבוע לכל הפריטים). נפגשנו כדי לדבר על זה.
אביבה אומרת:
/// המציאות משתנה ומבקשת לשאול, מבקשת לתהות ולהכריע איך רוצים לחיות בה. התשובה בשבילי היא להיות נאמנה לעצמי.
/// רציתי לצאת מהמרדף שדורש ממני ליישר קו עם סיילים או עם ירידים וגונב את תשומת הלב ממהות העשייה. אני חלק מהתעשייה הרבה שנים, והתעשייה בקושי ענק. מפעלים נסגרים ומבלי לשים לב התעשייה יורה לעצמה ברגל ומתקשרת מול הלקוחות דרך צינור שטוח מאד: בואי לקנות, זה בהנחה, ומייצרת עוד כמויות רק כי יש יריד. לשמחתי כבר שנה שניה שאני לא עושה ירידים.
/// הייצור המקומי תמיד היה חשוב לי. תמיד הכרתי את הידיים שתופרות. הבנתי שאני עוסקת בתחום שבו יש מקום וגודל ומאסה, ויש לי אחריות על הגודל והכמות שאני מייצרת. אני לא רוצה להמשיך ולהתקיים בסיחרור. אני רוצה לשמוע את הנשימות של עצמי. מאד קל להכנס לספין של עוד, והרבה, ושוב.
/// השינוי מתבטא בעיקר בשינוי המערך הפנימי שבו אני עובדת. הפסקתי לעבוד בקולקציות. אין יותר קולקציות בעולם. הבנתי שאני לא צריכה להתאים את עצמי למסגרות. אני לא רוצה להתנצל על זה שמה שאני עושה הוא על זמני. מה שמעניין אותי זה להגיע לעצמי ולתרגם את עצמי החוצה ולספר סיפור.
/// העיקר הוא היצירה והבגדים שמוצגים ולא השאלה האם זה בהנחה. הצרכנות לא צריכה להיות העיקר. לא דרך האם המספר הזה נעים לי או מרדים ומאלחש אותי. אני גם מייצרת מעט מכל פריט. הרוב מיוצר פה בסטודיו, בבניין, חוץ מהטריקו שמיוצר באשקלון. הכל בתנאים הוגנים ומתגמלים.
/// אני חושבת שהשאלה המרכזית צריכה להיות במה אני בוחרת לתמוך. איפה מבין כל האפשרויות אני נכנסת. אני לא רוצה את הלחץ שמייצרת הציפייה למחיר שיירד. כל הלקוחות שלי הן נשים עובדות. גם אני אשה עובדת. אני רוצה שהכל יהיה יותר פשוט ושקוף: זה מה שיש, זה מה שיש לי להציע. לא מתוכננת הנחה עוד שבועיים.
/// הרבה אנשים צמאים לשיח הזה. מדברים על זה בעולם, אבל זה לא מתקיים כל כך בסצנה המקומית. פחות מביאים לידיעת הציבור את מה שקורה בתעשיית האופנה העולמית. על תהליך הייצור, לא חושפים כל כך את מה שקורה לבגדים שנשארים ברשתות, איך יש מדינות באפריקה שיש בהן הררי בגדים מיותרים. והמותגים ששורפים את העודפים כי הם לא רוצים להוריד מחיר ולפגוע במיתוג. בעולם שבו אנחנו כל הזמן רוצים חדש צריך לעצור ולהבין כמה חדש מיוצר, ולמה. בצרפת חוקקו לאחרונה חוק שאוסר לשרוף סחורה.
/// אופנה זה גם חינוך. אופנה זה לא רק בגדים. זה גם לקרוא ולהיות מעורה ולהציע מבט ומחשבה אחרת, וזה המקום שאני חותרת אליו.
/// משהו משתנה ואני צריכה להבין איך אני מתהלכת זקופה בעולם החדש הזה, ואם המחיר הוא להפסיק לעשות את מה שאני עושה, אני מוכנה גם לזה, כל עוד אני לא אאבד את עצמי.
>>>
Sometimes all the wheels can just fall right off
The price is too high to afford the cost
But there's no need to feel like all is lost
