לעבור דרך המערכת הסימפתטית

קרין קידר, מטפלת ברפואה נשית הוליסטית, כיכבה פה לא פעם בבלוג (למשל פה). בפגישה שלנו בשבוע שעבר אמרתי לה שאני מרגישה שאני תקועה בשלב הכעס ולא מצליחה לצאת ממנו. היא אמרה: ״זה סימן טוב מאד״. ביקשתי הסבר וכשהיא התחילה לשלב מונחים מקצועיים, היא הסכימה לשלוח לי את זה כתוב כדי שאוכל לחלוק. אם גם אתן תקועות בלופ של כעס בלתי נגמר, אולי יעודד אתכן להבין שזה שלב שהגוף והנפש חייבים לעבור.
הנה זה:

״אנחנו כבר חודש פנימה. ההלם והשוק של השבעה באוקטובר והימים שאחריהם מתרגלים עלינו ואנחנו לא מתרגלות אליהם. ממצב של שוק והלם שהקפיא אותנו אנחנו מטפסות לאט לאט לתנועה ומשם להתקרבות: ככה עובדת מערכת העצבים שלנו.

לפי התאוריה הפוליוואגלית שפיתח דר׳ סטיבן פורג׳ס (Stephen Porges), מערכת העצבים האוטונומית שלנו מורכבת משני חלקים שאחד מהם גם הוא מחולק לשניים. בקצרה:
מערכת העצבים האוטונומית
אוטונומית, כלומר: לא בשליטה שלנו. זו מערכת התגובות האוטומטית שלנו לשינויים שמתרחשים באקלים החיצוני לנו (מה שקרה לנו) ובאקלים הפנימי שלנו (איך פירשתי את מה שקרה לי, איזה סימנים הגוף שלי נותנת). אפשר לאמן אותה לעבוד אחרת, להתגמש, לשנות תבניות תגובה. זה תהליך ארוך שיכול לשפר מאד את החוסן שלנו אבל זה לא בשליטתנו איך היא תגיב במצב נתון.
דרך מערכות החישה שלנו (ראיה, שמיעה, הרחה, תחושה טעם ו׳תחושות בטן׳) אנחנו סורקות את הסביבה שלנו כל הזמן מחפשות אחרי סימנים של סכנה או עונג ואליהם אנחנו מגיבות.

המערכת האוטונומית מורכבת ממערכת תגובה אקטיבית, המערכת הסימפתטית, שמגיבה בלהגיב או להמנע מתגובה, כלומר לברוח. מה שאנחנו מכירות כ-fight or flight.
רק שבחיים המודרנים ובטח כנשים אנחנו לא נוטות להגיב באלימות פיזית למי שמעצבן אותנו אז אנחנו נוטות יותר להגיב ורבלית, לצעוק. להתווכח. לריב. ככה אנחנו מגיבות ב-fight.
אם נראה למערכת שלנו שהאיום הוא כזה שעדיף לברוח ממנו אנחנו הולכות, או מתעלמות.

החלק השני של מערכת העצבים האוטונומית, המרכיב הפאראסימפתטי, הוא המתקשר, מתקרב, מרגיע, מפנים, מנמנם (שינה היא קצת כמו התעלפות לכמה שעות, הגוף שלנו צריך להיות בביטחון כדי לאפשר לנו את זה) ובמקרים חריגים זה אותו חלק שגורם לנו להתנתק, לקפוא, לעשות צ׳ק אאוט מנטלי או ממש להתעלף.

שני החלקים האלה כמו עוטפים את המערכת הסימפתטית בחיבוק היררכי. דמיינו סולם:
למעלה נמצא החלק הוונטרלי של המערכת הפאראסימפתטית:
הסכמה, התקשרות, אינטימיות, הדדיות, ביחדנס, עזרה והעזרות, נתינה וקבלה.באמצע הסולם נמצאת המערכת של התגובה:
תגובה, התנגדות, משא ומתן, ויכוח, מאבק, ריב, המנעות, הפנית גב.
ובחלק התחתון של הסולם נמצא החלק הדורסלי של המערכת הפאראסימפתטית:
Rest and digest, הפנמה, מנוחה, שינה.
במצבים חריגים (שבעה באוקטובר) כשמערכת העצבים מסמנת לגוף שזה גדול עלינו, שאין לנו סיכוי, המערכת נכנסת לשוק, להלם, ואנחנו קופאות. חלקנו, במיוחד מי שיש טראומה בעברה, ולהרבה מאיתנו יש, כבנות ארץ מוכת טראומה קולקטיבית ואישית, המערכת ממש עושה צ׳ק אאוט, התנתקות מלאה ודיסאסוציאציה.
זוכרות איך ישבתן ובהיתן בקיר שעה או שעות בחודש האחרון? לא זוכרות והזמן נעלם? זה.״

>>>
הנה מה שהפתיע אותי: אלה לא בחירות שונות שכל אחת מאיתנו בוחרת (למרות שהבחירה לא מודעת), זו מערכת היררכית שכדי לצאת ממנה, גם אם התגובה הראשונה שלנו היתה לקפוא, נצטרך לטפס בסולם ולעבור דרך החלק האקטיבי – למשל, לכעוס:

קרין: ״כדי לצאת ממצב קיפאון צריך לעלות בסולם.
כלומר לעבור דרך המערכת הסימפתטית כדי להגיע למערכת ההתקשרות.
מקיפאון עברתם לעצבים? זה נורמלי.
מתחושת ניתוק עברתם לכעס ועצבנות? זה נורמלי.
מרוב עצב רבתן על איזה שטות עם חברה בן זוג או ילד? רבתן עם עצמכן? זה נורמלי.
אתן מוצאות שחייבות לעשות ספורט כי רק ככה אתן מחזיקות? זה מעולה. זה נורמלי. כדאי לכולנו לזוז עכשיו הרבה, זה מוציא מקיפאון.

משם תעלו בסולם להתקשרות וקירבה.
רבתן? במקום להסתגר, תהיו אמיצות לבקש חיבוק. תוותרו על הגאווה ובקשו סליחה.
חבקו את עצמכן בחמלה, ממש עם הידיים, תצליבו זרועות ותחבקו. תנו למערכת העצבים סימון שמאפשר רגיעה, החזקה, חיבור ורוך.
ההיפך מלהתנתק זה להתחבר. בדרך אל ההתחברות נדרשת תנועה ולפעמים התנועה הזו היא מאבק.״

ש: ואיך כל זה קשור לחמשת שלבי האבל של קובלר רוס?
״דר, אליזבת’ קובלר רוס (Kübler-Ross), פסיכיאטרית ילדים אמיצה שהעזה לדבר על מוות ועל מוות של ילדים, פיתחה מודל התבוננות על אבל. היא תיארה חמישה שלבים שעוברים בני אדם לאחר שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית. המודל הוכלל בהמשך עבור תהליכי אובדן אסוניים אחרים, ואנחנו עכשיו בתהליך אובדן אסוני.
חמשת השלבים הם: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה/הסכמה, והם לא בהכרח נחווים בסדר לינארי.
אדם יכול שלא לחוות אותם בדיוק לפי הסדר המתואר או באופנים מובחנים או מופרדים.
אפשר לחוות רק חלק מהשלבים, ואפשר גם לחוות שלבים שעדיין לא זוהו.

אני אוהבת את ההגדרה של פרופ’ מירב רוט הפסיכואנליטיקנית הקליינאנית (מלאני קליין) שמשתמשת במילה הסכנה במקום הסכמה.
“אנחנו יכולים רק לעשות כמיטב יכולתנו ולהסכין עם המציאות” (…) "אני מאוד אוהבת את המילה הזו, 'להסכין', כי יש בזה גם את הסכנה, גם את המסכנות המסוימת, וגם את הסוכנות הנפשית. הסוכנות הזאת נפתחת לעבר קיום אותנטי ויצירתי יותר אם אנחנו מרפים מהניסיון לבטל כל סכנה וכל כאב, מכירים בזה שנכון, יש סכנה, ונכון, יש מסכנות, יש כאב ויש לנו על מה להתאבל — על זה שהחיים לא בשליטתנו, שיש חולי ומוות ואי אפשר לעשות הכל".
באופן אישי אני לא מוצאת את התאוריות של סטיבן פורג׳ס ושל קובלר רוס קשורות זו לזו. בתור מתאבלת וותיקה (בעלי נהרג לפני 15 שנים בתאונה מצערת) אני לא מרגישה שהמודל של קובלר רוס מדבר אליי, אבל יש כאלה שזה נותן להם מסגרת ומאפשר להם להרגיש שהם יכולים להגיד אני פה או אני פה.
בחוויה שלי, אנחנו מתאבלים בדרך שייחודית לנו ובזמן שרק אנחנו מבינות. ואבל הוא לא ענין שנגמר, אולי ניתן לומר שהוא משהו שלומדים לחיות איתו ולא שהוא היחיד שקובע.״

>>>
דברים שאפשר לעשות כדי לסייע לגוף לצלוח את שלב הכעס:
לעשות ספורט, לבכות, לשיר, ללכת לעיסוי או דיקור, לעשות מדיטציה, לצרוח בטבע ו-הכי פשוט: לגרגר מים (קרין אומרת שכל אלה כלים טובים לאיזון העצב הווגאלי).

>>>
ויש גם שיר שקרין בחרה:
No one laughs at God in a hospital
No one laughs at God in a war
No one's laughing at God when they're starving or freezing or so very poor
No one laughs at God when the doctor calls after some routine tests
No one's laughing at God when it's gotten real late
And their kid's not back from that party yet