חולצת פסים | יערה

>>> מי אני: יערה שחורי, סופרת וגם עורכת בהוצאת כתר. ספר הפרוזה הראשון שלי  שנות החלב, ובו שלוש נובלות וסיפור אחד, יצא זה עתה לאוויר העולם. קוראת כל מה שאפשר לשים עליו את היד. נשואה לגיא ואמא של עמליה.

>>> מי החולצה: כמעט תמיד אני לובשת שחור. אם במקרה השחור לגווניו בכביסה או שאני במצב רוח הרפתקני, אני לובשת אפור ולפעמים ורוד חיוור. ואם כל אלה אינם בנמצא, פסים אופקיים הם הפתרון. יש משהו אופטימי וחסר מאמץ בפסים. אולי זו הרמיזה הסמויה לחיי יורדי-ים.

>>> איפה נפגשנו: את חולצת הפסים האהובה עלי קניתי במחלקת הגברים של זארה כמתנה לבן זוגי, ודי מהר אימצתי אותה. בתום יחסים הדוקים  היא חזרה לצד שלו בארון. את החולצה הנוכחית, שמפוספסת בפסים דקים בכחול ובאדום מצאתי בבוטיק IS של אילנית שמיע. היא חדשה למדי, נעימה להפליא ויחסינו, אני מקווה, עוד לפנינו אבל אני כבר מחבבת אותה מאוד.

>>> מה אנחנו אוהבת לעשות יחד: בהיעדר זיכרונות משותפים ואלף כביסות, ההווה הוא ההשראה. אנחנו יושבות מול המחשב וקוראות המון מלים וגם מוחקות. כי למחוק זה כמעט הכי חשוב. אבל רק כמעט. לבשתי אותה לישיבת מערכת בבית כתר. בסך הכול שלוש מהיושבות סביב השולחן לבשו פסים. זה לא שולחן מאוד גדול. לזכותנו יאמר שניכרו הבדלים בעובי הפס ובגוון.

>>> הבחירות של יערה:

01 עד שהכרתי את חברתי מיכל אורן, לא באמת הבנתי צורפות. למעשה גם היום ההבנה שלי לוקה בחסר ואני בעיקר מתפעלת. מיכל, שהתמחתה ביצירות כבדות המשקל של ריצ'ארד סרה, צורפת תכשיטים שבנויים על קו יחיד ודק בחלל. לפעמים מתגנב אל הקו גם דובדבן. מטבעת הפרח שלה איני נפרדת כבר שנים.

02 פעם הייתה לנו בכתר סדרה בשם "נובלה" שעיצבה בכישרון טליה בר. ערכתי את המהדורות העבריות של כמה מהספרים שהתפרסמו בה, וזה היה אושר של ממש להוציא לאור את "ארוחת בוקר בטיפאני'ס" של טרומן קפוטה, למשל,  או את "מוות רך מאוד" של סימון דה בובואר. לספרים אפילו הייתה סימניית בד ומבחינתי זה כמעט יותר משמותר לבקש.

03 ליפסטיק אדום. לפחות לפעמים. ברגעים פזיזים השפתון הוא של שיסיידו (גוון דרגון), ברגעים פזרניים פחות של מותגים עממיים  יותר. קראתי פעם שקניה מואצת של שפתונים מעידה על תקופת מיתון, וזה כנראה הדבר היחיד שאפשר לומר לטובתו. אמא שלי מזועזעת ממנו כי הוא מזכיר לה גברות מפולניה, אבל כמו שלימדו אותי הסטודנטיות שלי בבצלאל, אדום זה מהמם.

04 העבודות של מרקוס מונטאן ועדי רוזנבלום מלהטטות בתחכום בין מה שפעם כינינו גבוה ונמוך, בין שיא הרגש לאירוניה מוקפדת, הן מעלות חיוך ושוברות את הלב. אני אסירת תודה על כך שעבודה שלהם מופיעה על כריכת שנות החלב.

05 הבושם של קלואה. ניסיתי לבגוד בו בשל היותו נפוץ כחרצית ליד בנייני שיכון, אבל אני אוהבת חרציות וגם את קלואה.

>>>
בשל חיבתי לדרמטיות