חולצת פסים | חלי

>>> מי אני: חלי גולדנברג. אשה, אמא, שחקנית, מצלמת, כותבת, מתחזקת בלוג וחיים ומנסה להבין, עדיין.

>>> מי החולצה: אני יכולה כמובן להמציא סיפור ושם, אבל האמת היא שאני לא זוכרת. לא של איזה מעצב או חברה היא, ולא איפה או מתי נפגשנו והתחברנו. מה שכן, גם אם לא הייתי גוזרת את מפתח צווארה לפני כמה שנים תווית השם לא הייתה שם מפאת רגישות וסף עצבים גבוה לתוויות מציקות בעורף (!). אבל היא אצלי שנים רבות באמת, הרבה מעבר לעשר, והיא כבר רכה ובלויה ונוחה ומרגיעה כמעט כמו המיתולוגית, מאה אחוז כותנה ומאה אחוז נוחות.

>>> מה אנחנו אוהבות לעשות ביחד: היא חולצת בית. אחת מרבות, אבל בטופ פייב. שינה, הקפצה לבית ספר, בישולים, קפיצה למכולת (לא לסופר, לסופר לובשים משהו שאפשר להגיד שלום לאנשים שפוגשים בלי לחשוב אופס-מה-הם-חושבים-על-איך-אני-נראית), לטיולים עם הבלונדית הזקנה, זו שאני מתגעגעת אליה כל כך. מול המחשב, שיטוטי שכונה עם ובלי מצלמה (אין בלי, זה סתם לצורך המשפט), רביצה, בהיה, קריאה, כתיבה, עבודות עם צילומים, שינון טקסטים, הכנה להרצאות, מיון בגדים, ריקודים כשספרינגסטין שר כמו שרק הוא יודע, תליה, קיפול, סידור, קפה, מרק, לצאת לשביל להכניס את העיתון, לקטוף לימונית לתה, ללטף חתולה זקנה, את הילדה שלי. או פשוט להיות בבית, אני, היא וכל השאר.

>>> הבחירות של חלי

01 אוסף. כל אחד צריך לאסוף משהו, לא משנה אם ההתחלה הייתה שכלתנית (אני רוצה אוסף) או מקרית (ראינו שיש לי כבר שמונה קופסאות גפרורים שונות אז החלטנו להמשיך). זו גם מתנה מקסימה לתת לילדים שלכם לתמיד, ללמד אותם לאסוף. וזה יכול להיות הכל, מאבנים שחורות (כמו דיאן קיטון בסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון) שאין כמעט בישראל, וכן אני יודעת שמחלקת הארט פיזרה אותן על החוף עבור קיטון, אבל בכל זאת רציתי אוסף כזה. ושברי זכוכיות ירוקות חלקות מחודשי התחככות במים ורוח שאני מוצאת על שפת הים, ופיות או פילים, או סידרת ספרים ישנים במלואה, נניח סידרת "מרגנית", וכל מה שקשור לנסיך הקטן (נניח) ואבנים בצורת לב (שאני מוצאת על אותו חוף ים בדיוק) וכבר ספרתי עשרים וארבע היום. מה שתחליטו.