הרי את משוחררת

(תמונת העגילים מפה; קופסת ה-well being מפה)

>>>
כל מיני דברים שיום אחד פשוט הפסקתי לעשות. התפרסם במקור בפרוייקט ראש השנה בלאשה.
אפשר לקרוא לזה סיפור אישי עם הרבה יותר מדי מידע.

בספר  "גופה של אשה, תבונתה של אשה" מצוטטת ד"ר ג'ואן בוריסנקו כשהיא מתיחסת לטווח הגילאים שבין ארבעים ושתיים לארבעים ותשע בתור "גלגול של אמצע החיים". בשנים האלה, היא אומרת, אשה מתחילה ליצור את חייה כך שיבטאו את הערכים הכי עמוקים שלה. כמו כן, בשלב הזה היא מוצאת את עצמה נוטה להגיד אמת ונגמלת מהצורך להתנצל בפני אנשים אחרים.
מה אגיד לכן, אני בת ארבעים ושש. מדובר בסך הכל בהתפתחות תואמת גיל, לא המצאתי שום דבר. אם בגיל שש עשרה אמא שלי היתה צריכה לתת לי התראה של שעתיים כשהיא רצתה שאקפוץ רגע למכולת (ירידה למכולת דרשה שגרת טיפוח שכללה מקלחת, סידור שיער ועדשות מגע) הרי שהיום אני מזכירה לעצמי יותר את סבתי ז"ל, שהיתה יוצאת להשקות את הגינה כשהיא לבושה בשמלת בית פרקטית, ללא חזיה. "לא גנבתי כלום", היה המשפט הקבוע שלה.
תחת מטריית ה"לא גנבתי כלום" תוכלו למצוא אצלי היום את סמני השיחרור הבאים:

> לא צובעת שיער. הפסקתי לצבוע את השיער לפני ארבע שנים ואין דבר מתגמל מזה: השיער נראה בריא ומלא ואני מקבלת שפע של מחמאות (אני מניחה שיש גם שפע של ציקצוקים מאחורי גבי, אבל מכיון שאני בת ארבעים ושש, זה לא ממש אכפת לי).

> לא בודקת עם זכוכית מגדלת את השיער על הרגליים. הן נראות יחסית חלקות כשאני מתבוננת בהן בלי משקפיים? אפשר ללכת לבריכה (הערה: בלי משקפיים אני עיוורת כחולד).

> לא משקיעה בביקיני ליין. השיער מגיח מבגד הים? סימן שצריך בגד ים גדול יותר.

> וויתרתי על עדשות מגע. לא וויתרתי לגמרי, משתמשת בהן בעיקר לספורט (עד שימציאו משקפיים שלא מזיעים איתם).

דבר אחד שהתחלתי לעשות:  ספורט. בשביל הבריאות. והיציבה. זקיפות קומה תהיה שידוך נפלא לשיער הלבן שיהיה לי בסופו של דבר.

>>>
I spoke about wings
You just flew
I wondered, I guessed and I tried
You just knew