1

5

3

4

2

6

אלבמביקה, קיץ 2016 | צילום: עדו לביא

>>>
שלב הסיכומים אחרי הניפוי הגדול של פסח 2016: רוב הבגדים שנשארו לי בארון הם של אלמביקה.

>>>
משימה לפסח, או: כמה חולצות יש לך בארון? התפרסם במקור בטור שלי 'מיומנה של כתבת אופנה' בלאשה:

כבר יותר משלוש עשרה שנה שאני משתתפת בפורום אינטרנטי של כמה מאות נשים מרחבי הארץ: חילוניות, דתיות, מסורתיות (סבלנות, תיכף נגיע לאופנה). אחת לכמה זמן מעלה אחת הנשים בפורום סקר שממנו, כך נראה לי, אפשר להסיק על ההתנהגות של כולנו. באחד הסקרים הללו שאלה מישהי "כמה חולצות יש לך בארון". בהיתי בשאלה שהתנוססה על מסך המחשב מולי והייתי בטוחה שמדובר בבדיחה: "לספור חולצות? מוטב היה לו היו מבקשים ממני לספור את גרגרי האורז הבסמטי האורגני שבצנצנת במטבח". בעודי מתבדחת עם עצמי, החלו חברותיי לפורום לענות ברצינות: עשרים חולצות. ארבעים חולצות. שבע עשרה חולצות. שש חולצות.

הפוך
באותו רגע הבנתי משהו שמשום מה הייתי עיוורת אליו עד אז. הפוך. עשיתי הכל הפוך. בכל פעם שניגשתי לסדר ולדלל את הארון שלי, הענקתי לכל בגדיי את חזקת החפות. כלומר: התייחסתי לכולם כראויים להישאר בארון, והמעטים ששכנעו אותי שהם חשים תחושת מיצוי, עברו הלאה, לחברות או לתרומה.
בשיטה החדשה הפכתי את הכללים: קודם כל החלטתי כמה חולצות אני צריכה (המספרים האמיתיים שמורים במערכת). בשלב הבא השלכתי את כל החולצות על המיטה, והכרזתי שכולן אשמות. כולן מיועדת למסירה. השלב האחרון הוא לעבור אחת אחת ולתת להן לשכנע אותי שהן צריכות להישאר.

החיים קצרים, אל תקני את הנעליים
פתגם פינטרסט פופולרי במיוחד אומר: החיים קצרים, קני את הנעליים. במבט ראשון המשפט הזה נראה חיובי ומשמח: אחרי הכל, החיים באמת קצרים ואני באמת רוצה את הנעליים. אני ממש צריכה עוד זוג נעליים שיארח חברה לעשרות הזוגות שכבר מסתובבים אצלי בבית. אני באמת חייבת את הנעליים האלה, ועל הדרך אקפוץ לאיקאה ואקנה עוד ארון נעליים. אין ברירה.
הפוך. אני עושה הכל הפוך.
כבר כמה שנים שאנחנו חולמים על פרקט. לפני כמה חודשים אפילו עשינו את הצעד וקיבלנו הצעת מחיר. כשהסכום היה מודפס לפנינו שחור על גבי לבן, הוא הפסיק להראות כמו פרקט. הוא התחיל להראות כמו שבועיים ביוון.

>>>
אם הייתי עושה מעשה מארי קונדו בקאסט של מחוברים, הראשון שהיה שורד את הניפוי היה אורן ברזילי