9

6

1

2

8

11

תמונות מהסרט ״צביטה בלב״ (1986), העיבוד הקולנועי ל-Heartburn של נורה אפרון (פורסם ב-1983), והספר ״צרבת״, בתרגום של אריה בובר משנת 1987 (בשנת 2014 יצא תרגום חדש של אורית הראל והפעם הוא נקרא כמו הסרט – צביטה בלב).

>>>
כתבתי פה הרבה פעמים בעבר שזה הספר האהוב עלי, הפעם כתבתי את זה גם בלאשה, במסגרת פרויקט שהתפרסם בחגים ושנקרא הספר ששינה את חיי:

האקטיביסטית מריאן רייט אדלמן אמרה שאנחנו לא יכולים להיות מה שאנחנו לא יכולים לראות. כשהייתי נערה התחושה הזו כל הזמן ריחפה ברקע: אני רוצה להיות משהו שאני לא יכולה לראות ומה שאני רואה הוא לא מה שאני רוצה להיות. אני לא רוצה להישמע דרמטית, אבל לא היו סביבי דוגמאות שיכולתי לצייר סביבן מפה. ואז פגשתי את נורה אפרון. אם אפשר לסמוך על הזיכרון (אי אפשר, אבל זה לא באמת משנה) את הספר ״צרבת״ מצאתי בחנות של סטימצקי בדיזנגוף כשהייתי חיילת. אנו זוכרת בעיקר את עצמי – לבושה במדים – מתכופפת כדי להרים אותו ממדף נמוך במיוחד של ספרים בהנחה. לא ידעתי מי זו נורה אפרון, העיצוב של הכריכה לא נאה בעיניי גם היום ואני לא חושבת שבגיל 19 ידעתי מה זו צרבת. לא נותר לי אלא להניח שהיתה פה השגחה עליונה ששלחה את ידי אל הספר. פתחתי אותו, קראתי את המשפט הראשון, ואם לחזור אל מריאן רייט אדלמן: התחלתי לראות.
״ביום הראשון לא חשבתי שזה מצחיק, גם ביום השלישי לא חשבתי שזה מצחיק, אבל הצלחתי להתבדח קצת.״
משפט אחד הספיק כדי שאבין שאני מחזיקה ביד ספר הוראות הפעלה. רייצ׳ל סאמסטאדט היתה האישה שרציתי להיות. התעלמתי לגמרי מפיתולי העלילה הקשורים בבגידה, והתמקדתי באופן שבו הגיבורה מגיבה לתלאות החיים.

עוד דבר ששינה את חיי בספר: המתכון לרוטב ויניגרט (המכונה בתרגום מ-1987 ״תחמיץ צרפתי״).
הנה הוא: מערבבים שתי כפות חרדל צרפתי (תוצרת גריי פופון) עם שתי כפות חומץ בן יין אדום. טורפים עם מזלג ובאותו זמן מוסיפים שש כפות שמן זית.

>>>
כשהתרגום החדש (יחסית) יצא, עלה לוויינט פרק מהספר. בתגובות מישהו כתב: סופרת בינונית, ספר משעמם.
עשיתי צילום מסך של התגובה הזו, כי כאדם כותב מדובר בטקסט הכי מרגיע שנתקלתי בו אי פעם.
הנה, הספר הכי טוב בעולם, ויש מי שחושב שהוא משעמם.

>>>
גם הסרט לא רע