תמונות שצילמתי בקליפורניה בשנים 2014-2019 וטקסט מתוך קובץ שמצאתי במחשב ונקרא הכבישים של צפון קליפורניה (בחלקים ממנו כבר השתמשתי בכל מיני מקומות – בטח גם פה בבלוג. אני סולחת לעצמי כי יערה שחורי, אשה חכמה שהיא גם העורכת שלי, אומרת שלבן אדם מותר לגנוב מעצמו).

>>>
הכבישים של צפון קליפורניה

כביש 85, לכיוון סנטה קרוז
במושב האחורי
ילד א':  אבא, אם מישהו עומד על גג של רכבת נוסעת, הוא ייפול?
אבא: כן. הרכבת נוסעת במהירות של 130 קמ"ש. הרוח תפיל אותו.
אמא:  אני מציעה לו לשכב ולהחזיק חזק.
אבא את מציעה לו לשכב? אם את כבר בענייני הצעות לאנשים היפותטיים, תציעי לו להכנס לקרון.
אמא: להציע לו להכנס לקרון? אתה באמת חושב שאם היתה לו אפשרות לשבת בקרון הוא לא היה מנצל אותה? תן לי להגיד לך משהו: בן אדם היפותטי לא מוצא את עצמו סתם ככה על גג של רכבת נוסעת.

כביש 101, ברקלי – פאלו אלטו, דרך גשר הזהב
ארוחת ערב בברקלי
אם נצא עכשיו
אולי נספיק לראות שקיעה
על גשר הזהב

כביש 92, פוסטר סיטי – היוורד
נסיעה בזמן
כביש 92 מחבר את הווסט ביי עם האיסט ביי. מדובר בכביש ישר בן כ-28 מיילים שעובר מעל מימיו העכורים של המפרץ. הילדים קראו לו "גשר הזמן", כי כמו כל מכונת זמן טובה, עולים עליו ב-11.00 ויורדים ממנו ב-11.30.

סנדהיל רואד, מנלו פארק
מותה של התקשורת הסינכרונית
יצא לי שם של אחת שלא עונה לטלפונים. בעצם, כשאני אומרת "יצא לי שם" אני מסירה מעצמי אחריות. השם הזה "יצא לי״ מהסיבה הפשוטה שאני לא עונה לטלפונים. לא עניתי לטלפונים עוד לפני שזה נעשה כל כך פופולרי. בכל מקרה, כשהיינו בקליפורניה לא נאלצתי להתמודד עם השאלה לענות או לא לענות (לא לענות) שכן לא היה מי שירצה להתקשר אלי. בזמן שאני הסתובבתי עם הילדים בין בריכות ומרכזים קהילתיים, הסתובב בן זוגי בין פגישות. באחת מהן הוא נתקל באדם הסובל מהפרעת אישיות דומה לשלי, אם כי אותו אדם לא טרח לתבל את ההפרעה ברגשות האשם המתבקשים (לדעתי). להפך, הוא הסגיר את ההפרעה עת סיים את הפגישה במילים:
יש לך את מספר הטלפון שלי, אבל אל תשתמש בו. אני עובד רק עם מיילים וסמסים, אני לא מאמין בתקשורת סינכרונית.

חניון JCC, פאלו אלטו
מסר מהיקום
שלט בחניון:
Pull forward. Gate will open

כביש 101, פוסטר סיטי – לוס אלטוס
ללא פרויד ללא פרוזאק
בארץ אני טיפוס חרדתי. אחרי בקושי שבוע ימים בקליפורניה, וכבר עברו רוב החרדות שלי גיהוץ שהעלים אותן. אני בקושי מכירה את עצמי, אפילו על הכביש אני מצליחה להיות כמעט רגועה ולא עסוקה בלדמיין שכל המכוניות מלפני, מאחורי ומצדדיי עומדות לעשות בכל רגע תנועה בלתי צפויה. אחרי כמה ימים גיליתי למה אני לא חוששת שהם יעשו תנועה בלתי צפויה: כי הם לא יעשו תנועה בלתי צפויה. הם לא מחפשים כל רגע ורגע הזדמנות לשפר עמדות.  מצויידים בוודאות של מי שגורלם שפר עליהם, הם פשוט נוסעים.

>>>
ובינתיים, דרומית משם, בסנטה ברברה:

All this life has been a disguise
except for the hand in mine
belonging to my one true love
in Santa Barbara on Hanukkah