איך הפסקתי לפחד ללבוש חולצות לבנות

חולצות לבנות, מלמעלה למטה:
Tres
Everlane (זה הלינק לג׳ינס, אני חושבת שזו החולצה)
Q by Dorit Sharon
Aviva Zilberman
Zucker
Jenni Kayne

>>>
איך הפסקתי לפחד ללבוש חולצות לבנות (היישר מהטור שלי בלאשה):

אני זוכרת את היום בו הפסקתי לפחד ללבוש לבן כאילו זה היה אתמול (הישג מרשים מבחינתי בימים אלה). היה זה ערב אביבי ואני הגעתי אל ביתם של אחי וגיסתי לארוחת ערב משפחתית. ליד הכיריים עמדה אימה האלגנטית של גיסתי, לבושה בחולצת פשתן לבנה, בידה כף עץ והיא מערבבת מרק עגבניות.
נדהמתי: האם אני עומדת מול האדם היחיד ביקום שמסוגל להכין מרק עגבניות בעודו לובש חולצה לבנה בלי להתלכלך? כעבור דקה שתיים התגלתה התשובה: לא. היא התלכלכה. כמו כולנו. לא היו שם כוחות על. מה שהיה שם היתה התובנה: היא התלכלכה, אבל לא היה לה אכפת.
הבנתי שאני עומדת מול אישה שכתמים לא מפחידים אותה. אשה שהבגד שלה לא מנהל אותה. הסיכוי להתלכלך לא מונע ממנה ללבוש צבע שהיא אוהבת.

כך ננהל מערכת יחסים מאוזנת עם כתמים:

> נשתדל להימנע. לא צריך להתחיל ללבוש בכוונה פשתן לבן רק כדי להכין שקשוקה. אפשר ורצוי להשתמש בסינר כשאת מבשלת, להניח על עצמך מפית כשאת אוכלת ולא להתיישב מרצונך החופשי על הדשא כשאת עם מכנסיים לבנים.
> אנחנו רוצות ללבוש לבן? נלבש לבן. בלי להתחיל להלך בזהירות משונה מתוך חשש לגעת בקירות (מה שכן, אם יש לך ילדים קטנים שעדיין מנסים לטפס עלייך בעודם מצופים בקטשופ, חכי שנה שנתיים. גם כחול נייבי הוא צבע נאה).
> התלכלכנו? לא נורא. נכבס. הכתם לא ירד בכביסה? אם לא מדובר בתכם חזיתי עצום ומביך (בינינו, זה לא קורה הרבה. נכון, זה קרה לג׳וליה רוברטס בסרט נוטינג היל, אבל זה היה שווה את זה), נמשיך ללבוש את הבגד תוך התעלמות מהכתם. מדהים לגלות, אבל מסיר הכתמים הטוב ביותר הוא ביטחון עצמי.

>>>
סיפור אישי עם יותר מדי מידע:
בטח סיפרתי את זה פה בעבר, ובכל זאת: לפני כמה שנים, במהלך נסיעות עיתונאים, הגעתי לסיור בדירתה של קוקו שאנל. את הסיור העבירה פריזאית מרשימה לבושה בשאנל מכף רגל ועד ראש. על הקרדיגן שלה – קשמיר בגוון חיטה, הגוון האהוב על קוקו – התנוסס כתם קטן.
זו אלגנטיות אמיתית, חשבתי לעצמי: להרשות לעצמך ללכלך בגדים של שאנל.

>>>
חג שמח (מתנה לחג: שיר חדש של מוניקה סקס)